הסיפור של מוחמד הוא לא סיפור קורע לב. נער בן 19, תלמיד מצטיין, שרוצה ללמוד מכטרוניקה כדי להצטרף לעסק של אביו. ברצועת עזה, שבה הוא מתגורר, לא היה מסלול ללימודי מכטרוניקה עד כה. אמנם השנה נפתח מסלול חדש באוניברסיטת אל-אזהר, אבל מוחמד מעדיף ללמוד באוניברסיטת ביר-זית שבגדה המערבית, במסלול שכבר זכה למוניטין טוב. מנהלת התיאום והקישור הישראלית דחתה את בקשתו של מוחמד לצאת ללימודים בגדה המערבית. אין למנהלת התיאום והקישור דבר נגד מוחמד עצמו, הוא לא מואשם בעבירות ביטחוניות או חשוד בכך. זה לא אישי, מנהלת התיאום והקישור דוחה את בקשות היציאה של כל הסטודנטים מעזה.

כאמור, לא סיפור קורע לב. רק עוד חלום קטן שנקטע באיבו בשל הגבלות התנועה. מערכת הביטחון מונעת מסטודנטים שמתגוררים בעזה לעבור ללמוד בגדה המערבית מאז שנת 2000. מדובר באיסור גורף. הסטודנטים לא מתבקשים לעבור בדיקות ביטחוניות פרטניות. עבור מערכת הביטחון הם מהווים סיכון ביטחוני משום שהם סטודנטים.

וזו, אגב, לא הגזמה. בעבר ארגון גישה עתר לבג"ץ בשם סטודנטים מעזה שביקשו ללמוד ריפוי בעיסוק בגדה, בבקשה שמנהלת התיאום והקישור תבדוק את בקשות המעבר שלהם בדיקה ביטחונית פרטנית. המדינה התנגדה לבקשה בטענה שסטודנטים, ככלל, נחשבים לקבוצת סיכון, וכי האוניברסיטאות בגדה משמשות כ"חממות לגידול מפגעים". בג"ץ דחה את עתירת גישה ב-2007, אך גם הוא המליץ לכונן מנגנון פרטני לבדיקת מקרים מסוג זה. למרות ההמלצה, עד כה לא ניתן היתר לאף סטודנט מהרצועה ללמוד בגדה, למעט שלושה סטודנטים שהותרה יציאתם באופן חריג ב-2010. תנו לנו לחזור על זה שוב: עד כה – ארבע שנים לאחר המלצת בג"ץ, 11 שנים מאז איסור מעבר הסטודנטים – רק שלושה סטודנטים קיבלו היתר לנסוע ללימודים בגדה, וגם זאת במסגרת מלגה אמריקאית ותחת לחץ בינלאומי.

לאיסור התנועה הגורף יש השפעה מצננת. ככל שעובר הזמן, פחות ופחות סטודנטים מבקשים אישור מעבר ללימודים בגדה, פשוט מכיוון שהם יודעים שאישור כזה לא יינתן להם.

סטודנט באוניברסיטת אל-אזהר שברצועת עזה. צילום: אוניברסיטת אל-אזהר

מכה לחברה הפלסטינית

אבל איסור התנועה הגורף לא פוגע רק באזרחים, הוא פוגע בחברה האזרחית ברצועה בכללותה. מאחר שההשכלה הגבוהה הפלסטינית התפתחה יותר בגדה, ניתוק הקשר בינה לבין הרצועה פירושו פגיעה אנושה ביכולתם של תושבי הרצועה ללמוד, להתפתח ולהתקדם.

בגדה יש תשע אוניברסיטאות, לעומת חמש ברצועה, ועשרות מכללות להכשרה מקצועית. האוניברסיטאות ברצועה סובלות גם ממחסור בספרים, מכשור וציוד מעבדה, והיחס בין מספר המרצים למספר הסטודנטים עומד על מחצית מזה שבגדה. גם מבחר הלימודים בגדה עשיר בהרבה. כך, למשל, בגדה המערבית יכולים סטודנטים ללמוד לתארים ריפוי בעיסוק, הנדסה רפואית, וטרינריה, דמוקרטיה וזכויות אדם. לא ניתן ללמוד תארים אלו ברצועה. למעשה, ב-2010 הציעו האוניברסיטאות בגדה מספר התמחויות ומקצועות הגדול ב-23 אחוזים מזה שברצועה עבור לימודי תואר ראשון וב-60 אחוזים עבור לימודי תואר שני.

לצד המחסור בלימודים מתקדמים, נוצר גם מחסור בבעלי מקצוע. החברה הפלסטינית ברצועה סובלת מרופאים שלא הוכשרו כל צרכם, כמו גם מחסור במרפאים בעיסוק ורופאי שיניים. כך, למשל, ברצועה אין בית חולים אוניברסיטאי, וסטודנטים אינם יכולים לעבור התמחות כראוי. בעיה דומה, וחריפה אף יותר, קיימת בתחום השיקום. בעוד תושבי רצועת עזה נזקקים נואשות למטפלים מוסמכים, ישראל ממשיכה למנוע מסטודנטים לצאת מהרצועה כדי לעבור הכשרה בריפוי בעיסוק.

וכך, בעוד כמה מהפוליטיקאים בישראל יצאו כנגד החינוך הפלסטיני לשנאה, רק מעטים פעלו כנגד האיסור על סטודנטים וסטודנטיות לצאת לגדה ללימודי מגדר או זכויות אדם. כל הסטודנטים הפלסטינים כולם, אחרי הכל, הם "סיכון ביטחוני". מחסור ברופאים, פעילי זכויות אדם או מהנדסים אינו מסכן אותנו כלל.

כדאי לומר זאת מיד: לישראל יש את הזכות המלאה, ואף החובה להגן על תושביה. אך קשה לראות כיצד המדיניות הנוכחית משרתת את הביטחון שלנו בישראל. המדיניות הגורפת הזו תמוהה במיוחד לאור העובדה שישראל מתירה מדי יום כניסה של 70-100 סוחרים מעזה לישראל. מספר ההיתרים הזעום הזה לא עונה על צרכיו של המגזר העסקי ברצועה אך הוא מוכיח שמנגנון דומה של בדיקות ביטחוניות פרטניות יכול להיות מיושם גם לסטודנטים.

שר החוץ ליברמן אמר בראיון לאחרונה שצמיחה כלכלית פלסטינית היא הכרחית לפתרון הסכסוך. מאחר שהקשר בין השכלה גבוהה איכותית לצמיחה כלכלית הוא מובן מאליו, יש לקוות שאותו הגיון בריא ינחה את שר החוץ ושאר חברי הממשלה לאפשר לסטודנטים מעזה שרוצים ללמוד בגדה לעשות זאת.

היה היתה אשה מבית לחם, שחיוך היה שמה (איבתיסאם, בערבית), שאהבה מכל לחנך ילדים. כל ימיה ישבה ולמדה כדי להיטיב ולעזור לילדים ולטפח אותם. בניגוד לשאר הנשים בסביבתה שנישאו וגידלו ילדים משל עצמן, היא הקדישה את חייה במלואם לפעולות חינוכיות במרכז שהקימה. יום אחד עלה במוחה רעיון מטורף. היא שמעה שבמקום לא כל כך רחוק ממקום מגוריה, גרים בני עמה אשר סובלים מסגר ומצור ומהרבה צרות אחרות ולכן היא החליטה לנסוע ולנסות לתרום מנסיונה ומהשכלתה לרווחת הילדים שם. היא גם שמעה שחומות גבוהות מקיפות את המקום הזה, חומות ללא סדקים. לעיתים רחוקות, היא שמעה, סודקים את החומות מן יצורים משונים המכונים "מקרים הומניטריים חריגים", אבל היא לא היתה בטוחה, אם היא שייכת גם כן ליצורים משונים אלו. ניסתה האשה, שחיוך היה שמה, להבקיע את החומות. ניסתה וניסתה, אך החומות הלכו וגבהו. חיוכה, מסתבר, לא פעל למול החומות. חיפשה האשה עזרה. הלכה ושאלה את קרוביה ומכריה. ואז סיפרו לה על חבורת מכשפים ובעיקר קוסמות שבידיהן לחשים ושיקויי פלא היכולים להפוך אנשים רגילים ליצורים המכונים "מקרים הומניטריים חריגים." האשה, שהיתה אשה מלומדת ורציונלית, לא האמינה ממש בכישוף ומעשי קוסמות, אך איזו ברירה נותרה לה?

איבתיסאם (חיוך) אלזע'יר, עם ספרה של עפרה גלברט "טיול בצבעים"

הלכה האשה, שחיוך היה שמה, אל עדת המכשפים והקוסמות וביקשה עזרה. המכשפים והקוסמות, שהוקסמו מחיוכה, שהרי חיוך היה שמה, ישבו במועצתם המצומצמת המתכנסת בימי ראשון ובמועצתם המורחבת המתכנסת בימי שלישי, והחליטו לסייע בידה. שירות החוץ של עדת הקוסמות והמכשפים החליט להשתלט לדקות מספר על המכשיר השטני ורב ההשפעה המשדר גלי שטיפת מוח אל האוכלוסיה והמחלקה המשפטית (כן, גם קוסמות צריכות עורכות-דין. אי-אפשר בלי הקרציות האלה), החליטה לפנות אל מועצת השלושה הגבוהה ולאחז את עיניהם במעשי קוסמות ובמילים יפות כמו זכויות וחובות. וראו זה פלא! הקסמים עשו את שלהם והחומה הגבוהה נסדקה. האשה, שחיוך היה שמה, השתחלה בסדק שכזה והגיעה למחוז חפצה.

חייכה האשה, שהרי חיוך היה שמה, חייכו הילדים וגם הקוסמות והמכשפים לא יכלו להסתיר את חיוכם. עמדו מנגד שומרי החומות חמוצי פנים והתחפרו בעמדותיהם.

תם המעשה ונשלם.

כתבה על איבתיסאם אלזעי'ר בחדשות ערוץ 2

בעקבות עתירה שהוגשה השבוע לבג"צ על ידי עמותת גישה, הצבא אישר לגב' איבתיסאם אלזע'יר, המתגוררת בבית לחם, להגיע לרצועת עזה היום בבוקר כדי להעביר השתלמות להורים על הקראת ספרים לילדיהם.

גב' אלזע'יר הקימה בשנת 1993 את מרכז גיראס, מרכז תרבות, חינוך ופנאי לילדים בבית לחם. בשנתיים האחרונות אחראי המרכז לתכנית עידוד הקריאה ועידוד ההקראה של הורים לילדיהם בגיל הרך. התכנית נקראת "נולד לקרוא/קראו לי" ומטרתה לקדם קריאה כפעילות יומיומית במשפחות הפלסטיניות. לאחרונה ביקשה גב' אלזע'יר לעבור לעזה, לצורך העברת הכשרה בת יומיים שתאפשר לאנשי מקצוע בעזה להעתיק את התכנית שם, אולם הצבא התעלם מבקשתה במשך חודש שלם. זאת, למרות הוראה מבית המשפט העליון שעל הצבא להשיב לבקשות מעבר בין עזה לגדה עד חמישה ימי עבודה לפני מועד הנסיעה המתוכנן.

בעקבות הגשת העתירה, הודיע הצבא כי יאפשר את הנסיעה, וגב' אלזע'יר הגיעה לרצועת עזה ביום ראשון.  לאחר המקרה, כתבה עו"ד דר' נעמי הגר, שייצגה את גב' אלזע'יר, את סיפור המעשה.

לקריאה נוספת, לחצו כאן.

השפיעו על המדיניות, שלחו מכתב למקבלי ההחלטות.

דמיינו לעצמכם – 07:15 בבוקר, 40-60 ילדים נדחקים לכיתת בית ספר אחת לקראת יום לימודים חדש, רבים מהם ללא ציוד בסיסי כגון מחברות, ספרים וכלי כתיבה. התמונה חוזרת על עצמה בשעה 12:15 או אז מתחילה "משמרת שנייה" באותה כיתה, באותו בי"ס, עם אותה צפיפות ואותו מחסור (לא, זוהי לא ישראל בשנות ה- 50', זוהי רצועת עזה בשנת 2009.)

451,704 תלמידים ברצועת עזה החלו לפני כשבועיים שנת לימודים חדשה כשהם נאלצים להמשיך ולהתמודד, גם במסגרת הלימודית, עם תוצאות המלחמה והסגר שמטילה ישראל מזה 27 חודשים על רצועת עזה. מעל שנתיים מסרבת ישראל לאפשר העברת נייר לרצועת עזה (מלבד לבתי הספר של אונר"א) היות שנייר אינו נחשב "נחוץ לקיום הבסיסי של האוכלוסייה".

מערכת החינוך המוחלשת ממילא עקב הסגר, ספגה מהלומה קשה ביותר כאשר 280 בתי ספר וגנים ניזוקו במהלך המלחמה, מתוכם 18 בתי ספר אשר נהרסו כליל ואין כל אפשרות לבנות אותם מחדש – מסתבר שגם מלט וחומרי בנייה אינם נחוצים "לקיום הבסיסי של האוכלוסייה". כ-12,000 תלמידים שלמדו במבנים ההרוסים נאלצים לנדוד לבתי ספר חלופיים וכך עולה מספר התלמידים בחלק מהכיתות ליותר מ- 60 לכיתה. ממילא, כמעט 90% מ – 221 בתי הספר שמפעילה אונר"א בעזה ומעל 80% מ – 383 בתי הספר הממשלתיים, נאלצים לפעול בשיטת "משמרות" כדי להתמודד עם מספר התלמידים הגבוה.

המחסור בכיתות כה אקוטי עד כי בצפון רצועת עזה בלבד נדרש היה למצוא פתרון ל – 9,000 תלמידים מ – 15 בתי ספר שנפגעו. 4,000 מהם הושמו ב – 2 בתי ספר בלבד.

בראש הסחורות אותן ישראל אינה מאפשרת להעביר לרצועת עזה מצויים חומרי גלם המיועדים לשיקום הנזקים הכבדים של המלחמה, וביניהם בנייה ושיקום של בתי הספר שנהרסו ונפגעו. בשעה שמיליארדי דולרים שנועדו לשיקום רצועת עזה נותרים לא מנוצלים בשל המדיניות הישראלית, בוחרת ישראל בדרך מוזרה "לחנך" את עזה.