בשבוע שעבר, כך לפי גורמים פלסטינים, ערכה ישראל שני ניסיונות להעברת סולר תעשייתי לרצועת עזה דרך מעבר כרם שלום ולא דרך נחל עוז, המעבר הבלעדי (עד כה) המיועד ומצויד להעברת דלקים וגז לרצועה, קדמו לכך ניסיונות גם בחודש הקודם. כך, בשבוע החולף לא העבירה ישראל ולו טיפה אחת של סולר תעשייתי דרך מסוף נחל עוז ובסך הכל בשבועיים האחרונים העבירה 3.68 מיליון, כ – 53% בלבד מהכמות הנדרשת. הידיעות על כך שישראל מתעתדת לסגור לחלוטין את מעבר נחל עוז מתווספות להפחתת הפעילות במסוף לשלושה ימים בלבד.

זאת, בנוסף לשיתוק המעברים האחרים: מיוני 2007 נסגר מעבר קרני אשר שימש כמעבר הסחורות המרכזי, ורק שרוול-מסוע יחיד, המשמש להעברת תבואה ומזון לבע"ח פועל בו מאז באופן חלקי. מעבר סופה לא פעל מאז ספטמבר 2008 וישראל הודיעה על סגירתו הסופית במרץ 2009. העברת סחורות נאסרת דרך מעבר רפיח וכך נותרה עזה תלויה כמעט לחלוטין במעבר כרם שלום בעל יכולת הקיבול המוגבלת, אשר יועד במקור למעבר סיוע הומניטארי תקופתי בלבד. כעת נראה שישראל מתכוונת להעמיס על כרם שלום גם את הדלקים והגז.

כמובן, מדי פעם, כתגובה לירי מרצועת עזה, ישראל סוגרת לעיתים אף את כרם שלום, בשל מה שהיא מגדירה כסכנה אשר נשקפת למעבר.

מחשבה מוקדמת רבה הוקדשה לאפשרות כי סיכונים ביטחוניים יאיימו על פתיחת המעברים של עזה. בשל כך, נקבעו בהסכמים שלושה עקרונות המיועדים להבטיח כי המעברים לרצועת עזה יופעלו באופן רציף ואשר ישראל הסכימה להם:  הכרה בצורך להפעיל מסלולים חלופיים (lane redundancy) ומעברים חלופיים (passage redundancy), וכן התחייבות למטרה העיקרית, אליו התחייבה ישראל במסגרת הסכם המעברים: העיקרון של מעבר מתמשך (continuous operation).

קשה לראות כיצד מעבר אחד, ובו מסלול עיקרי אחד, יכול לקיים עקרונות אלה.

במקביל, ממשיכה ישראל לפעול כנגד המנהרות ממצרים, דרכן עוברות מרבית הסחורות הדרושות לתושבים, לרבות על ידי הפצצתן.

במצב עניינים זה בו הים והאוויר מלכתחילה אינם אפשרות, האופציה התת קרקעית לא מתקבלת כאופציה לגיטימית והמעברים היבשתיים, הולכים ונסגרים, מאיפה בדיוק אמורים תושבי עזה לקבל סחורות?

רפיק מאליחה, מנהל פרויקטים בחברת ייצור החשמל של עזה (GPGC) נאנח לפני שהוא מתחיל להסביר מה המצב כיום בתחנת הכוח בעזה. נראה שהוא כבר עבר זאת יותר מדי פעמים.

מאליחה, בעל דוקטורט בהנדסת מכונות מ – Middle East Technical University בתורכיה, ממלא תפקידים שונים בתחום החשמל בעזה כבר למעלה מ – 14 שנה.

"במקור, תחנת הכוח בעזה תוכננה כך שתוכל לספק 140 מגה וואט של חשמל", הוא מסביר. "במהלך השנים בהן היא פועלת, המקסימום אליה הגיעה התחנה היה 118 מגה וואט. היה זה בשנת 2006, ממש סמוך לזמן בו הפציצה ישראל את תחנת הכוח והרסה את כל ששת השנאים". 

"לאורך כל חודש הרמדאן פעלנו אחרת", מסביר מאליחה, "כיוון שהיה מאוד חם ושעות השיא של הצריכה והמחסור היו בשעות הערב – בעיקר עקב הבישולים, השתמשנו ברזרבות של סולר תעשייתי שגרענו קודם כדי להקל במעט על המחסור אותו חשים האנשים".

מייד בתום החג, הוא מסביר, נאלצה תחנת הכוח לחזור לשגרה שבה הסולר התעשייתי מספיק לייצור 55-60 מגה וואט של חשמל בלבד.

"מה אני הכי צריך?", הוא חוזר בקול על השאלה ועונה מייד "אני צריך דלק. וגם חלקי חילוף. אין לנו אלטרנטיבות לכך".

איך הוא רואה את העתיד? "קשה להסתכל קדימה ולתכנן. גם אם יש לנו תוכנית, אנחנו לא יכולים לממש אותה בגלל ההגבלות. זה מצב מסובך. כרגע אנחנו רק מנסים להסתדר שבוע קדימה כל פעם".