מאז שישראל שלחה צוות חיפוש והצלה ורופאים לעזור להאיטי ההרוסה עקב רעש האדמה, שיבחו הרבה מאמרי מערכת וכתבות את הסיוע החשוב שנתנה ישראל וגם ניסו להציב מראה בפני המדינה ולהראות את עזה ההרוסה מהסגר, מציצה ממש מעבר לכתף שלנו. היו אנשים בישראל ששאלו, איך ייתכן שסיוע מובהל לצד השני של העולם בזמן שילדים חיים בבתים חצי הרוסים במרחק שעת נסיעה אחת בלבד מתל אביב? אחרים טענו שהפעולות החיוביות של ישראל בהאיטי עומדות בפני עצמן, גם אם הממשלה הישראלית מיח"צנת את המאמצים בצורה מוגזמת (בבלוג שלו השבוע, עמי קאופמן העלה את המערכון מ"ארץ נהדרת" שצוחק על ההתמקדות המופרזת במאמצי ההצלה הישראליים בהאיטי – שווה לראות!). משרד החוץ הישראלי מתגאה, ובצדק, בפעולות ההומניטאריות הישראליות בהאיטי, אבל הוא גם מתהדר, לדוגמה, בסיכום של משרד החוץ לשנת 2009, בכך שהסיוע לרצועת עזה עלה ב-900% ב-2009. האם זה באמת מקור לגאווה?                                             

בממוצע, 2,500 משאיות של סחורות נכנסות לרצועת עזה בכל חודש – בערך 25% מהכמות שנכנסה לפני שהוטל הסגר על הרצועה ביוני 2007 (10,400 משאיות בחודש). הפריטים שכניסתם מותרת הם רק אלה המוגדרים כמוצרים בסיסיים אשר "חיוניים להישרדותה של האוכלוסייה" (אם לצטט מתוך מכתב שקיבלה עמותת גישה לאחרונה ממתאם פעולות הממשלה בשטחים). כך, הכניסה מותרת לפריטים כגון קמח, תבואה וסוכר. מדי חודש מופיעים פריטים חדשים בין אלה שהמעבר שלהם מותר, ופריטים אחרים נדחים באופן מסתורי: קפה החודש כן, אבל הל שיתבל אותו, לא. אניס כן וגם פלפל שחור, אבל חומץ לא. באופן מובהק, חל איסור מוחלט על הכנסת חומרי גלם שהיו יכולים לאפשר לתושבי עזה לעסוק בייצור ובמסחר, ובכך היו מאפשרים עצמאות כלכלית. הסרת העמימות מהמדיניות המיושמת מצריכה לא פחות מאשר החלטת בית משפט.

ישראל לא מספקת את הסיוע שמועבר לעזה. למעשה, היא מפיקה רווחים מכל משאית שעוברת ומכל טון של סיוע שנקנה, נשלח, מאוחסן ומועבר דרך השטח שלה. לאחר שסגרה את כל שאר המעברים של עזה, כמו גם את המרחב האווירי, המים הטריטוריאליים, ובאופן עקיף – את מעבר רפיח – ישראל פותחת באופן חלקי את שערי עזה בצד שלה בכדי לאפשר לאחרים להכניס סיוע ופריטים אחרים. לעיתים קרובות משנדמה, ישראל חוסמת את תנועת הסחורות אל עזה וממנה, וגם כמובן את התנועה של אנשים שברוב חלקי העולם יוצאים מהמדינות שלהם ונכנסים אליהן למטרות פשוטות ויומיומיות כמו עבודה, לימודים וחתונות. 

ההגבלות האלה – והמדיניות שעליה הן מבוססות, הגבלת תושבי עזה לכדי קיום "מינימלי" – הן אלו שעזרו להפוך את תושבי עזה לתלויים בסיוע בין לאומי, שעל אספקתו ישראל מקשה.

השבוע התהדר משרד החוץ הישראלי כי בחודש האחרון אישרה ישראל העברתה של "כמות גדולה של חומרי לימוד כמחברות, תרמילי גב, כלי כתיבה וספרי לימוד" לרצועת עזה. כך כתב משרד החוץ: "באמצעות המתפ"ש ומת"ק עזה, ישראל עושה מאמצים גדולים לענות על הצרכים ההומניטאריים של רצועת עזה, ועקב כך ההעברה האחרונה התאפשרה לבקשת הארגון [אונר"א]".

מאמצים גדולים מרמזים על קיומם של מכשולים גדולים ואכן, המכשולים הם גדולים. אולם, באופן אירוני,  אלו הם מכשולים שישראל היא שהציבה לעצמה כשהחליטה לאשר רק את העברתן של סחורות שנחוצות לשימור "מינימום הומניטארי". כך, ההעברה האחרונה של חומרי הלימוד "התאפשרה" בעקבות חריגה של ישראל מהכלל הגורף שלה עצמה – מניעה.

בנוסף, מעבר לכך ששנת הלימודים ברצועת עזה נפתחה לפני למעלה מחודשיים וחצי, הרי שהמוצרים הבסיסיים שישראל התירה עתה את כניסתם מיועדים אך ורק לבתי הספר שמופעלים ע"י אונר"א, אשר מהווים רק שליש מכלל בתי הספר ברצועה – 221 מתוך 640 בתי ספר.

כך, עבור 240,199 תלמידים – יותר ממחצית מהתלמידים ברצועה – אשר לומדים בבתי הספר הממשלתיים והפרטיים, נותר האיסור הישראלי בנוגע להעברת נייר ומוצרי יסוד אחרים ללימודים על כנו, כפי שהיה ב – 29 החודשים האחרונים.