אפילו פרשנים מנוסים לא הצליחו שלא לבטא השבוע תדהמה נוכח העדות הטלויזיונית של בכירים ישראלים, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, בפני ועדת טירקל, שהופקדה על חקירת היירוט הצבאי מ-31 במאי של ספינות שהיו בדרכן לעזה. כמו שהצביע עיתון הארץ במאמר מערכת חריף, נתניהו הודה מייד שהחלטות ישראל לגבי הסחורות המותרות והאסורות למעבר לעזה לא התבססו על דאגה לרווחת האוכלוסיה ברצועה, כי אם לדמותה של ישראל בתקשורת הבינלאומית:

"למרות שלא היה משבר הומניטרי בעזה, החלטתי להקל בהדרגה על המגבלות ועל תנועת הסחורות במעברים היבשתיים. עשיתי זאת משום שבמהלך הזמן ובהדרגה הפכו מגבלות אלה לנטל מדיני והסברתי".

אם ההגבלות אכן היו, כטענת נתניהו, חיוניות ל"מניעת כניסת נשק ואמצעים תומכי לחימה לרצועה", הקלתן אך ורק במטרה לשפר את יחסי הציבור של ישראל הינה לכאורה חסרת אחריות. אם הן לא היו חיוניות לביטחון – מדוע הן הוטלו בכלל?

גם את טענתו הבאה של נתניהו מצאנו מתמיהה: "הגדלנו את מספר המשאיות הנכנסות לעזה בכ-30% בחמשת החודשים שקדמו למשט". לפי משרד החוץ הישראלי, בחמשת החודשים הראשונים של 2010 ישראל הפחיתה למעשה את מספר המשאיות המורשות לעבור לעזה ב-9%, ביחס ל-2009 (ראו את העמודים הראשון והאחרון של דוח משרד החוץ, אשר מראה שהממוצע החודשי של משאיות המורשות לעבור לעזה ב-2009 היה 2,576, בהשוואה ל-2,329 בלבד בחמשת החודשים הראשונים של 2010).

השינוי האמיתי במספר המשאיות המורשות לעבור לעזה בא רק אחרי אירוע המשט, כשישראל נדחקה להצדיק את מדיניותה, שחוסמת תנועה של אנשים וסחורות לעזה ומחוצה לה: בשבוע שעבר התירה ישראל לתושבי עזה לקבל 1,126 משאיות עמוסות סחורה – כ-45% מהצורך – בהשוואה ל-25% מהצורך לפני אירוע המשט.

ייצוא ותנועת אנשים, החיוניים לצורך שיקום כלכלי וחיים סדירים בעזה, עדיין אסורים. אולי הגבלות אלה אינן מהוות "נטל מדיני והסברתי" כבד מדי?

שלושה שבועות לאחר החלטת הקבינט מיום ה-20 ביוני, 2010, אישרה ישראל לסוחרים ברצועת עזה להעביר חומרי גלם לתעשייה לאחר שלוש שנים בהן סירבה לעשות זאת, כחלק ממדיניות מוצהרת של "לוחמה כלכלית". כך למשל הועברו בשבוע החולף בדים, קופסאות מתכת ריקות, חוטים וקקאו תעשייתי.

ישראל אומנם מצהירה כי מספר המשאיות הנושאות סחורה לרצועת עזה עלה בכ-70% מאז החלטת הקבינט, אולם אם נשים רגע דברים בהקשר – גם מספר זה מהווה רק 34% מהצורך של תושבי עזה וכלכלתה (10,400 משאיות בחודש בשנת 2005).

מעבר לכך, כשעושים זום אאוט מהמספרים והאחוזים, מסתבר שעל אף שישראל התירה לועדת התיאום הפלסטינית (הגוף שאמון על ריכוז והעברת בקשות סוחרי המגזר הפרטי לצד הישראלי, לא כולל המגזר החקלאי) לכלול חומרי גלם ברשימות היומיות שלה, הדרך עד להגעתם בפועל של חומרים אלו לעזה, ארוכה מאוד. היות שההיתר הישראלי כפוף למגבלות הקיבולת של המעברים, והיות שישראל הותירה רק מעבר אחד פעיל לגמרי (כרם שלום), רוב בקשות הסוחרים לחומרי גלם כלל אינן מוגשות. בשבוע החולף לדוגמה, עמד ממוצע המשאיות היומי על כ-180, לרבות המסוע במעבר קרני, מתוכן כ-50 משאיות ביום למגזר החקלאי וסיוע הומניטרי. במצב עניינים זה מוצאת את עצמה ועדת התיאום הפלסטינית עסוקה מעל הראש בתעדוף הפריטים ובניסיון למצוא מקום במכסה היומית לתעשיות השונות. לפי הערכות הועדה, בכדי לעמוד בבקשות העכשוויות של חומרי הגלם, יש צורך במעבר 500 משאיות ביום.

מעבר כרם שלום (מקור: USAID)

במצב עניינים זה בו ייקח חודשים עד שיצליחו להעביר לעזה את ההזמנות הראשוניות והבסיסיות ביותר של חומרי גלם לתעשייה, ובעת שישראל מתעקשת להמשיך ולאסור כל יצוא – לא ברור כיצד ישראל מתכוונת ליישם את הבטחתה "להרחיב את הפעילות הכלכלית" ברצועת עזה, הרחבה התלויה במעבר אנשים וסחורות בשני הכיוונים.

***

ולחדשות טובות יותר: מחר, מעל 6,000 ילדים ברצועת עזה יכדררו בו זמנית כדורי סל במטרה לשבור את שיא העולם וזאת כחלק מפרוייקט "Great Gaza Global Bounce" של אונר"א. צפו בסרטון:

• מוצרי מזון והיגיינה מוסיפים להוות 76% מהסחורות שמורשות לעבור לעזה, למרות שהמעבר נשלל באופן שגרתי מפריטי מזון רבים, כולל שוקולד וחומץ. פריטי מזון שיכולים לשמש כמרכיבים לתעשיית המזון המקומית – כמו מרגרינה בדליים גדולים, או גלוקוז – אסורים במעבר. מוסדות החברה האזרחית, תשתיות חיוניות, מפעלים, בתי ספר ואפילו משקי בית – אינם יכולים לתפקד אך ורק על בסיס קמח, סוכר וסמרטוטי רצפה.

• המספרים מראים שאכן טונות רבות של סיוע מועברות לרצועה. הללו מיועדות במיוחד ל-80% מתושבי עזה שתלויים באופן מוחלט בצדקה בשל התמוטטות הכלכלה. ייצוא למטרות מסחר הותר באופן חריג ומינימלי אך ורק עבור שווקי התותים והפרחים: 259 משאיות הותרו לעזוב את עזה בשלוש שנים – פחות ממה שתושבי עזה נהגו לייצא במשך ארבעה ימים לפני יוני 2001.

• משרד החוץ טוען שישראל מתירה מעבר לשטחה של "כל המקרים של טיפול רפואי מעזה, אלא אם המטופל ידוע כפעיל טרור". עם זאת, בשנה שעברה, למעלה מ-2,300 היתרי כניסה לטיפול רפואי נדחו או עוכבו בידי רשויות ישראל. סירובים אלה כללו מקרים רבים של חולים ש"איכות חייהם" נפגעה, בשל אבדן ראייה או גפיים למשל, ומטופלים שכניסתם נדחתה מבלי שנטענו נגדם טענות בטחוניות, אלא שהצבא טען שקיים חשש שהם ישארו בגדה המערבית אחרי הטיפול – ובכך יסכלו את המטרה הפוליטית של ישראל, להפריד בין עזה לגדה המערבית.

• במהלך החודשיים הראשונים של 2010, רופאים לזכויות אדם הגישו מחדש בקשות כניסה לישראל של 23 מטופלים שנדחו בשל סיבות ביטחוניות. הודות להערכות מטעם רופאים מומחים ישראלים בכירים שצורפו לכל בקשה, שונתה ההחלטה בנוגע ל-10 מתוך 23 המקרים. עובדה זו מעלה שאלות קשות באשר לאיזונים שישראל טוענת שהיא עושה בין מצבו הרפואי של החולה לבין הסיכון הביטחוני שהמדינה טוענת שנשקף ממנו, כמו גם באשר להגדרת המדינה את המושג "סיכון ביטחוני".

• ישראל טענה שחמאס מהווה לעתים קרובות מכשול למתן היתרים לטיפול רפואי. עם זאת, חמאס כמעט אינו מעורב בהליך ההיתרים, אשר נוצר במסגרת הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לבין אש"ף. במסגרת ההליך, חולים נדרשים לקבל הפנייה מרופאים בעזה, לבקש מימון כספי מהרשות הפלסטינית ברמאללה, ולהגיש מסמכים לוועדה הפלסטינית לעניינים אזרחיים בעזה, אשר מעבירה את הבקשה לצבא הישראלי במחסום ארז. הליך זה לוקח בממוצע שישה שבועות ומהווה נטל כבד על חולים ופצועים מעזה ועל משפחותיהם.

• בעוד שלישראל זכות לערוך בדיקות ביטחוניות, היא לעתים קרובות מנצלת את המצב הפגיע של החולים באמצעות התניית הכניסה לטיפול רפואי בהשתתפות בחקירות שב"כ, התנייה שמנוגדת לדין הבינלאומי. במספר מקרים, זימן השב"כ חולים למחסום ארז לתחקורים והפעיל עליהם סחיטה, בכך שהתנה את יציאתם לטיפול רפואי במסירת מידע ובשיתוף פעולה עם עם השב"כ. במקרים אחדים, הגיע השב"כ לכדי שימוש בהליך הבקשה להיתר כדרך "לפתות" חולים פלסטינים להגיע למעבר ארז על מנת לעצור אותם: עם הגיעם למחסום ארז, חולים נאסרו מייד ונכלאו בבתי כלא ישראליים.

איור: מורן ברק, מקור: רופאים לזכויות אדם - ישראל

• משרד החוץ מדווח שתיאום עם גורמים בינלאומיים לגבי מעבר חומרי בניין מתקיים באופן סדיר. OCHA, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים מדווח לעומת זאת שנדרשו תשעה חודשי דיון על מנת לקבל אישור מעבר לפריטים שנחוצים לסיום בנייתן של 151 יחידות דיור, אשר ערב הסגר ביוני 2007 הושלמה 85% מבנייתן. זוהי טיפה בים, שעלתה במאמצים רבים, נוכח 86,000 יחידות הדיור שנדרשות בעזה.

• בדומה, אונר"א מדווח שכספי תרומות בשיעור של 109 מיליון דולר מוקפאים, בשל הגבלות מעבר של חומרי בנייה, המונעות הפעלה של 24 פרוייקטים של בנייה ותשתיות. אם ידרשו תשעה חודשים של דיון במועד ההתחלה של כל אחד מ-24 הפרוייקטים, נוכל לצפות ל-18 שנים של דיונים.

• כתבנו בעבר על סירובה של ישראל להתיר מעבר של ספרים, כלי כתיבה, צעצועים וחומרים לימודיים אחרים ל-248,000 תלמידים בעזה, מעבר שהיא מתירה באופן חריג לתלמידים אחרים שלומדים בבתי הספר של אונר"א. אך אונר"א בעצמו, שבתי הספר שלו פועלים בשלוש משמרות על מנת להתמודד עם העומס, זקוק לבניית 100 בתי ספר על מנת לענות על הצרכים, בעוד ישראל מסרבת להתיר מעבר של חומרי בנייה. אפילו אם ישראל תיעתר להעביר חומרי בנייה – אם ידרשו תשעה חודשי דיון לבניית כל בית ספר, אונר"א יקבל את בתי הספר שלו אחרי 75 שנים, מועד בו התלמידים של היום יהיו בשנות השמונים לחייהם.

אנו שואבים עידוד מכך שדו"ח משרד החוץ מכיר בצורך לאפשר סיוע הומניטרי, תוך עידוד הפיתוח של כלכלה בריאה בעזה. אם ישראל באמת מעוניינת ביישום מדיניות כזו, עליה לפתוח את מעברי עזה לתנועת סחורות ואנשים, בכפוף רק לשיקולים ביטחוניים קונקרטיים, ולא לתמרונים פוליטיים.

מאז שישראל שלחה צוות חיפוש והצלה ורופאים לעזור להאיטי ההרוסה עקב רעש האדמה, שיבחו הרבה מאמרי מערכת וכתבות את הסיוע החשוב שנתנה ישראל וגם ניסו להציב מראה בפני המדינה ולהראות את עזה ההרוסה מהסגר, מציצה ממש מעבר לכתף שלנו. היו אנשים בישראל ששאלו, איך ייתכן שסיוע מובהל לצד השני של העולם בזמן שילדים חיים בבתים חצי הרוסים במרחק שעת נסיעה אחת בלבד מתל אביב? אחרים טענו שהפעולות החיוביות של ישראל בהאיטי עומדות בפני עצמן, גם אם הממשלה הישראלית מיח"צנת את המאמצים בצורה מוגזמת (בבלוג שלו השבוע, עמי קאופמן העלה את המערכון מ"ארץ נהדרת" שצוחק על ההתמקדות המופרזת במאמצי ההצלה הישראליים בהאיטי – שווה לראות!). משרד החוץ הישראלי מתגאה, ובצדק, בפעולות ההומניטאריות הישראליות בהאיטי, אבל הוא גם מתהדר, לדוגמה, בסיכום של משרד החוץ לשנת 2009, בכך שהסיוע לרצועת עזה עלה ב-900% ב-2009. האם זה באמת מקור לגאווה?                                             

בממוצע, 2,500 משאיות של סחורות נכנסות לרצועת עזה בכל חודש – בערך 25% מהכמות שנכנסה לפני שהוטל הסגר על הרצועה ביוני 2007 (10,400 משאיות בחודש). הפריטים שכניסתם מותרת הם רק אלה המוגדרים כמוצרים בסיסיים אשר "חיוניים להישרדותה של האוכלוסייה" (אם לצטט מתוך מכתב שקיבלה עמותת גישה לאחרונה ממתאם פעולות הממשלה בשטחים). כך, הכניסה מותרת לפריטים כגון קמח, תבואה וסוכר. מדי חודש מופיעים פריטים חדשים בין אלה שהמעבר שלהם מותר, ופריטים אחרים נדחים באופן מסתורי: קפה החודש כן, אבל הל שיתבל אותו, לא. אניס כן וגם פלפל שחור, אבל חומץ לא. באופן מובהק, חל איסור מוחלט על הכנסת חומרי גלם שהיו יכולים לאפשר לתושבי עזה לעסוק בייצור ובמסחר, ובכך היו מאפשרים עצמאות כלכלית. הסרת העמימות מהמדיניות המיושמת מצריכה לא פחות מאשר החלטת בית משפט.

ישראל לא מספקת את הסיוע שמועבר לעזה. למעשה, היא מפיקה רווחים מכל משאית שעוברת ומכל טון של סיוע שנקנה, נשלח, מאוחסן ומועבר דרך השטח שלה. לאחר שסגרה את כל שאר המעברים של עזה, כמו גם את המרחב האווירי, המים הטריטוריאליים, ובאופן עקיף – את מעבר רפיח – ישראל פותחת באופן חלקי את שערי עזה בצד שלה בכדי לאפשר לאחרים להכניס סיוע ופריטים אחרים. לעיתים קרובות משנדמה, ישראל חוסמת את תנועת הסחורות אל עזה וממנה, וגם כמובן את התנועה של אנשים שברוב חלקי העולם יוצאים מהמדינות שלהם ונכנסים אליהן למטרות פשוטות ויומיומיות כמו עבודה, לימודים וחתונות. 

ההגבלות האלה – והמדיניות שעליה הן מבוססות, הגבלת תושבי עזה לכדי קיום "מינימלי" – הן אלו שעזרו להפוך את תושבי עזה לתלויים בסיוע בין לאומי, שעל אספקתו ישראל מקשה.

ב-6 בדצמבר פרסם משרד החוץ הישראלי איגרת מידע על אודות המצב הכלכלי בגדה המערבית וברצועת עזה. למרות שמקצת החישובים אינם מדויקים, הנתונים שהוצגו נכונים ברובם.  הבעיה האמיתית היא שהם מוצגים מחוץ להקשרם.

בפוסט השבוע נבקש לשים את נתוני משרד החוץ הנכונים (ברובם) בהקשר המתאים.

מדיניות ישראל ברצועת עזה: יש לאפשר העברתו של סיוע הומאניטארי בלבד – בלי פיתוח, בלי שגשוג, בלי פעילות כלכלית.

מזון – ללא מותרות וללא ייצור

באיגרת נכתב כך:

"All food products are brought into the Gaza Strip, except for those that definitely constitute luxury items".

הידעתם כי דבש ושימורי פירות, האסורים למעבר מאז תחילת הסגר, נחשבים מוצרי מותרות מובהקים? או שתה, אשר היה אסור למעבר במשך 8 חודשים, אושר לפתע לפני חודשיים – מה שמצביע על כך שאולי הוא אינו בגדר מותרות ככלות הכול? עם זאת, אין ספק שפסטה כבר אינה מצרך מותרות מאז שבחודש פברואר, הביעה מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון דאגה מהקשיים שמערימה ישראל על העברת סיוע לעזה. מרגרינה באריזות קטנות איננה מצרך מותרות, אולם מרגרינה במיכלים גדולים, מהווה מצרך מותרות מובהק, כיוון שניתן להשתמש בה כחומר גלם בתעשיית המזון המקומית, ולפיכך היא עלולה לספק לפלסטינים בעזה את המותרות שבתעסוקה.

עד כה לא פורסמה כל רשימה המפרטת איזו סחורה אסורה ומותרת למעבר, וישראל סירבה לספק הסבר אלו סחורות מהוות מותרות ואלו לא. אבל אם אין כל רשימה – כיצד אנחנו יכולים לדעת?

אבטלה: הנתונים במלואם

נכון:  האבטלה בעזה ירדה מ – 45.5% ברבע השני של 2008  ל- 36% ברבע השני של 2009.

יותר נכון: לפי לשכת הסטטיסטיקה הפלסטינית המרכזית, האבטלה ירדה ברבעון השני ככל הנראה כתוצאה מפרויקטים הומניטאריים זמניים אשר יזמו ארגונים בינלאומיים והשלטון המקומי, לרבות פינוי הריסות כתוצאה מהמבצע הצבאי. משרד החוץ נמנע מלהזכיר שברבע השלישי של 2009, לאחר שהסתיימו פרויקטים אלה, שוב עלתה האבטלה ל-42.3%. נתון זה יש להשוות עם 32.3% אבטלה שהיתה בעזה ביוני 2007, ממש לפני תחילת הסגר.

דלק וחשמל: לא עונים על הצרכים הבסיסיים

נכון: ישראל עומדת במכסת המינימום לאספקת סולר תעשייתי לייצור חשמל בתחנת הכוח בעזה, כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט העליון.

יותר נכון: מכסת המינימום שנקבעה על ידי בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם הצרכים של רצועת עזה, ורחוקה מלספק אותם. למעשה, כמות הסולר התעשייתי שהועברה בחודש נובמבר למשל, ענתה רק על 39.1% מכלל צרכיה של עזה והובילה להפסקות חשמל נרחבות.

בניה מחדש ושיקום הריסות: טיפה בים

נכון:

"Israel is conducting discussions with the Palestinian Authority, the US, EU representatives in the area and others, with the aim of establishing an agreed-upon supervisory mechanism, subject to international standards, which will ensure, if and when a decision is made to that effect, that monies, materials and equipment that are brought into the Gaza Strip for vita humanitarian projects actually reach their destinations”.

יותר נכון: ישראל סירבה, ועודה מסרבת, לאפשר העברת חומרי גלם לעזה, על אף ש"מגעים" בנושא מתנהלים מזה 11 חודשים. בעזה יש צורך ב- 25,000 טון ברזל ו- 40,000 טון מלט לשיקום. מאז המלחמה מנעה ישראל את העברתם של חומרי בנייה, פרט ל- 19 משאיות שאושרו למעבר באופן חריג לתשתיות ההומניטאריות (בעיקר מערכות המים והביוב). עם זאת, כיוון שישראל מטילה הגבלות על מעבר חומרים אחרים הדרושים לתפקוד המערכות הללו, הן מתפקדות באופן חלקי בלבד (ראו להלן). בלי חומרי בנייה אין זה אפשרי לבנות מחדש את 3,500 הבתים שנהרסו, את 56,000 הבתים שניזוקו ואת מעל ה – 1,000 מפעלים, בתי עסק ומוסדות עסקיים שנהרסו או ניזוקו חלקית במהלך המלחמה. גם אם ישראל הייתה מאפשרת את העברתם של חומרי בנייה לתיקון הנזק המוערך ב – 45 מיליון דולר שנגרם למגזר העסקי הפרטי, הרי שבשל האיסור על יבוא ויצוא סביר להניח שאותם עסקים היו ממשיכים להיות מושבתים, בדיוק כפי ש - 97% מהמפעלים מושבתים כבר למעלה משנתיים וחצי. אכן, כמות מסוימת של מלט מצליחה להגיע דרך המנהרות בגבול עזה – מצרים, אולם עקב מחירו הגבוה הוא נמצא מעבר להישג ידם של מרבית התושבים, וארגונים בינלאומיים רבים מנועים מלעשות שימוש במלט שהגיע בדרך זו.

תשתיות מים, ביוב וחשמל

נכון:

"Israel is conducting a dialogue with Robert Serry, special emissary of the UN Secretary-General, regarding vital humanitarian projects, primarily relating to sewer systems”.

יותר נכון: קשרים הדוקים או לא, ההגבלות שמחילה ישראל על העברת חלקי חילוף וחומרים אחרים החיוניים לתשתיות המים והחשמל הרעועות ממילא, משמעותן היא ש - 10,000 איש חיים ללא מים זורמים ו- 40,000 איש ללא חיבור לחשמל. הפסקות חשמל של 8 שעות, ארבע פעמים בשבוע, הן תופעה שכיחה ברוב הבתים.

חינוך: הילדים משלמים את המחיר

נכון: בתי הספר של אונר"א קיבלו לאחרונה משלוחים של חומרי לימוד כולל מחברות ועפרונות.

יותר נכון: אונר"א היא הסוכנות היחידה בעזה אשר ישראל מאשרת לה לקבל ציוד בי"ס וגם זאת לאחר שישראל עיכבה את העברת הציוד במשך מספר חודשים. ישראל ממשיכה לאסור על הכנסת ציוד לשני שליש מבתי הספר בעזה, הפרטיים והממשלתיים, אשר אחראים לחינוכם של 240,199 ילדים.

חלקה אחרון של איגרת המידע כולל ציטוט מאת מארק אוטה, השליח המיוחד של האיחוד האירופי למזה"ת. להלן הצהרה חשובה נוספת של מארק אוטה, מתוך ראיון שהעניק לאחרונה לעיתון אל-קודס,  בו הוא מתאר את עמדת האיחוד האירופי בנוגע לסגר:

"[The] Gaza closure and denying entry to construction materials is morally unacceptable and is a failure. I was in Gaza last week, there were large quantities of cement in Gaza, but the only people who do not get it are the ones who most need it. For this, ban on constructions materials is not acceptable and I have explained this to the Israelis and told them that this is also not in their interest. Our position is clear, especially that winter is coming, and people can not live in tents in the cold and under the rain".

לאחר כתיבת שורות אלה, קוראת חדת עין הפנתה את תשומת לבנו לכך שבתדרוך למועצת הביטחון של האו"ם, שנערך ב-24 לנובמבר, התייחס תת-מזכ"ל האו"ם לעניינים פוליטיים, מר היילה מנקריוס, לעיכוב בביצוע "תכנית סרי", שמצויינת באגרת המידע של משרד החוץ:

"Beyond immediate humanitarian needs and the water and sanitation sector, I regret to inform the Security Council that the United Nations has not yet received a satisfactory response from the Israeli government to the proposal, put forward in May, to complete $77 million of stalled UNRWA and UNDP projects in the area of housing units and school and health facilities. The UN has left no stone unturned in seeking approval of this package in extensive consultations with the Israeli authorities, and is confident of its capacity to ensure the integrity of programming. It is completely unacceptable that no meaningful progress has been made in kick-starting UN civilian construction activities essential for the well-being and recovery of a war- and blockade-affected population, half of whom are children".

השבוע התהדר משרד החוץ הישראלי כי בחודש האחרון אישרה ישראל העברתה של "כמות גדולה של חומרי לימוד כמחברות, תרמילי גב, כלי כתיבה וספרי לימוד" לרצועת עזה. כך כתב משרד החוץ: "באמצעות המתפ"ש ומת"ק עזה, ישראל עושה מאמצים גדולים לענות על הצרכים ההומניטאריים של רצועת עזה, ועקב כך ההעברה האחרונה התאפשרה לבקשת הארגון [אונר"א]".

מאמצים גדולים מרמזים על קיומם של מכשולים גדולים ואכן, המכשולים הם גדולים. אולם, באופן אירוני,  אלו הם מכשולים שישראל היא שהציבה לעצמה כשהחליטה לאשר רק את העברתן של סחורות שנחוצות לשימור "מינימום הומניטארי". כך, ההעברה האחרונה של חומרי הלימוד "התאפשרה" בעקבות חריגה של ישראל מהכלל הגורף שלה עצמה – מניעה.

בנוסף, מעבר לכך ששנת הלימודים ברצועת עזה נפתחה לפני למעלה מחודשיים וחצי, הרי שהמוצרים הבסיסיים שישראל התירה עתה את כניסתם מיועדים אך ורק לבתי הספר שמופעלים ע"י אונר"א, אשר מהווים רק שליש מכלל בתי הספר ברצועה – 221 מתוך 640 בתי ספר.

כך, עבור 240,199 תלמידים – יותר ממחצית מהתלמידים ברצועה – אשר לומדים בבתי הספר הממשלתיים והפרטיים, נותר האיסור הישראלי בנוגע להעברת נייר ומוצרי יסוד אחרים ללימודים על כנו, כפי שהיה ב – 29 החודשים האחרונים.