הסכם המעברים משנת 2005 ציין את סוף נוכחותה הצבאית של ישראל במעבר רפיח שבין מצרים לרצועת עזה, אך הותיר בידיה שליטה מהותית בו, באמצעות שליטה במרשם האוכלוסין הפלסטיני שמכתיב את הרשאים לעבור ברפיח, פיקוח על העוברים ברפיח, וכן אפשרות להחליט על סגירת המעבר. המעבר פעל באופן סדיר על-פי ההסכם עד יוני 2006. בדו"ח שפרסמו עמותת גישה וארגון רופאים לזכויות אדם בשנת 2009, שכותרתו: "מעבר רפיח: מי מחזיק במפתחות?", פורטו הנסיבות שהביאו לסגירתו של מעבר רפיח לתנועה סדירה החל מחודש יוני 2006 וכן עמדתנו בדבר האחריות שמוטלת על כל הצדדים – ישראל, מצרים, הרשות הפלסטינית, חמאס וגורמים חיצוניים – כתוצאה מהשפעתם על האפשרות לפתוח את המעבר.

בחודש יוני 2010, לאחר שהשתלטות ישראלית על ספינת המאווי מרמרה, שהיתה בדרכה לחופי עזה, הביאה למותם של תשעה נוסעים מירי חיל הים ועוררה ביקורת בינלאומית חריפה, פתחה מצרים את מעבר רפיח לתנועה סדירה. היא עשתה זאת שלא במסגרת הסכם המעברים, עבור קטגוריות מוגבלות של נוסעים, בהן זרים, פלסטינים המבקשים טיפול רפואי במצרים, פלסטינים בעלי תושבות או אזרחות זרה, או המחזיקים בויזה למדינה שלישית, סטודנטים המבקשים ללמוד בחו"ל וכן בעלי אישורים פרטניים מטעם מצרים. מיוני 2010 ועד סוף מאי 2011 עברו במעבר רפיח בשני הכיוונים כ-15,700 נוסעים בחודש בממוצע, כ-40% ממספר הנוסעים החודשי בתחילת 2006, לפני שהוקפא יישום הסכם המעברים¹.  בסוף מאי 2011 הודיעה מצרים על פתיחת מעבר רפיח באופן קבוע לכלל תושבי עזה הנושאים דרכון ותעודת זהות פלסטינית, למעט גברים בני 18 עד 40, שמעברם יאושר רק בתנאים מסויימים. ביוני עד אוגוסט 2011 עלה מספר העוברים הממוצע ברפיח לכ-27,700 בחודש, אולם ההגבלה המספרית שאוכפת מצרים על מספר היוצאים מרצועת עזה יוצרת תקופות המתנה של שבועות.

הסכם המעברים אסר על ייבוא סחורות ממצרים לרצועה דרך רפיח, ולמרות שאישר ייצוא טובין דרך המעבר, מעולם לא נעשו הסדרים שיאפשרו זאת. גם כיום מצרים אינה מאפשרת מעבר סחורות דרך רפיח, פרט למשלוחים של סיוע הומניטרי, בכפוף לשיקול דעתה.

גם כיום, כמו בכל השנים בהן פעל מעבר רפיח, התנאי למעבר בו הינו רישום במרשם האוכלוסין הפלסטיני, המאושר על ידי ישראל. בכך, ישראל מוסיפה להפעיל שליטה מסויימת, אם כי מופחתת מאוד, על מעבר רפיח. המשך השפעתה במעבר נובעת גם משיתוף הפעולה הביטחוני שהיא מקיימת עם מצרים, אשר ממשיכה לראות בישראל בעלת סמכויות שלטוניות בשטחים הפלסטיניים, בין היתר בהתאם להסכם השלום שנחתם בין שתי המדינות, הקובע כי באזור הצפוני של סיני, הגבול הבינלאומי בין ישראל למצרים הוא הגבול שבין מצרים לרצועת עזה².

תנועה יבשתית של סחורות ואנשים בין מצרים לרצועת עזה מתבצעת גם דרך מנהרות שמתחת לגבול שבין מצרים לרצועה. תופעת המנהרות אינה חדשה, אולם עד לחודש יוני 2007 הן שימשו בעיקר להברחת מוצרים שכניסתם דרך המעברים הרשמיים נאסרה, כגון נשק וסמים. אולם, מאז שישראל החלה להגביל העברת סחורות אזרחיות לרצועת עזה ביוני 2007, היקף תנועת הסחורות דרך המנהרות גדל, והחל לכלול מוצרי צריכה ותעשייה רבים אשר ישראל אסרה על מעברם דרך המעברים היבשתיים. כיום מהוות המנהרות ערוץ מעבר עיקרי לדלק ולחומרי בנייה, אשר כניסתם לרצועת עזה מוגבלת על ידי מדינת ישראל³.  המנהרות משמשות גם להעברת סיגריות ממצרים, שמחירן זול בהשוואה לסיגריות הנכנסות מישראל. דרך המנהרות מוסיפים לעבור גם אמצעי לחימה, מזומנים וסמים, ומעת לעת ישראל מפציצה את המנהרות מן האוויר⁴.  המנהרות אינן משמשות ערוץ סחר סדיר או מספק, אבל העברת סחורות אזרחיות דרך המנהרות מאפשרת לממשלה בעזה לקבוע את רף המיסוי (השונה מזה שקובעת ישראל) על מוצרים כגון דלק, סיגריות וחומרי בנייה, כפי שיוסבר בהמשך.

« לעמוד הקודם || לעמוד הבא »

מדד השליטה: עמוד הפרויקט »
מדד השליטה: לקריאת נייר העמדה המלא »
מדד השליטה: לקריאת תקציר נייר העמדה »
יומני עזה: לצפיה בסרטון »

1. גישה, "גישה בעקבות פתיחת מעבר רפיח לעזה: תושבי עזה זכאים גם למעבר בין עזה לגדה" )הודעה לעיתונות) 26.5.2011.
2.   Peace Treaty Between Israel and Egypt, March 26, 1979, 1138 U.N.T.S. 59, ס' 2, לפיו "The permanent boundary between Egypt and Israel in the recognized international boundary between Egypt and the former mandated territory of Palestine, as shown on the map at Annex II, without prejudice to the issue of the status of the Gaza Strip".
3. על-פי ביקורים בשטח, שיחות טלפון וראיונות אישיים של נציג גישה עם מפעילי מנהרות ברצועת עזה (פברואר 2011). ראו גם גישה, "ההקלות בסגר – לא לבנות על זה" (דצמבר 2010)(להלן: גישה, "ההקלות בסגר").
4. ראו, למשל, הודעה מטעם דובר צה"ל, "תקיפת מנהרת טרור בדרום רצועת עזה" 2.2.2011.

בזמן שבכל העולם עוקבים ביראת כבוד אחר המתרחש במצרים, גם ברצועת עזה צופים במהפך ומביעים הזדהות עם העם המצרי. אך לאירועים במצרים גם השלכות ישירות על תושבי עזה, שממחישות עד כמה החיים ברצועה שבריריים וחופש התנועה בה מועד לפגיעה. גבול הרצועה עם מצרים הוא היחיד שנותר פעיל לתנועת אנשים מאז הטילה ישראל סגר על שאר המעברים – היבשתיים, הימיים והאוויריים – במסגרתו היא מאפשרת מעבר במקרים הומניטאריים חריגים בלבד.

מעבר רפיח, שנפתח ביוני האחרון בעקבות המשט, לאחר שהיה סגור במשך כארבע  שנים,  נסגר בסוף ינואר עד להודעה חדשה בשל המצב הביטחוני בסיני. המעבר מופעל על ידי מצרים ושלטון חמאס באמצעות הסדרים אד הוק, אם כי ישראל מפעילה שליטה מסוימת על הפעילות בו באמצעות שליטתה על מרשם האוכלוסין הפלסטיני (קרי, פלסטינים שעוברים שם צריכים להיות רשומים במרשם שנשלט על ידי ישראל), וכן על ידי שיתוף פעולה ביטחוני עם מצרים. לפי דיווחים בתקשורת הפלסטינית, כ- 4,000 איש מחכים בסיני לפתיחת המעבר על מנת לחזור לרצועה, ומספר תושבי הרצועה היו מוחזקים בנמל התעופה בקהיר, מאחר ולפי הנהלים המצריים, יציאה מהנמל אפשרית רק למעבר רפיח, וזו מחייבת ליווי משטרתי. תושבים אחרים מסתובבים בעולם, בהמתנה לחזור הביתה.

מן הצד השני של המעבר ממתינים בין 300 ל- 500 אנשים שזקוקים לטיפול רפואי ומבקשים לצאת מהרצועה לצורך קבלתו, כפי שקרה מדי חודש מאז נפתח רפיח.

גם סטודנטים שהגיעו לבלות בעזה את חופשת הסמסטר אינם יכולים לשוב ללימודיהם. אחמד, סטודנט לרפואה שלומד במצרים, התפתה לחזור הביתה לאחר חמש שנים בהן נמנע מביקור מפאת חששו שלא יוכל לצאת חזרה ללימודיו. חששותיו התממשו, והוא מפסיד את לימודיו בהמתנה לצאת: "לא צפינו שהפעם מקור הבעיה יהיה אי היציבות במצרים", אמר. יציאה של סטודנטים דרך מעבר ארז, שנשלט על ידי ישראל, מוגבלת למלגאים שלומדים במדיניות "מערביות", כך שרפיח נותר ברירת המחדל.  אם פתיחת רפיח ביוני האחרון העידה על פתרון חלקי של בעיית חופש התנועה של הסטודנטים היוצאים לחו"ל, האירועים האחרונים מראים כמה קל לערער חופש זה.

תחנת דלק בעזה. צילום: מוחמד עזאיזה, גישה

בעקבות האירועים עלו גם מחירי הדלק וחומרי הבנייה ברצועה, בשל ירידת קצב העבודה במנהרות והמחסור שנוצר בצד המצרי. מחירי המלט התייקרו בתחילת השבוע שעבר בלמעלה מ- 30%, מחירי החצץ עלו בכ- 20%, ואילו העלייה במחיר הדלק לצרכנים נבלמה לאחר שהממשלה קבעה תעריף מקסימלי למכירתו – אבל המחסור ממשיך. מאז שישראל הטילה מגבלות על העברת מוצרים אלה בשנת 2007 (בטענה כי כך "תחליש" את שלטון חמאס), הסחר בדלק ובחומרי בנייה הופנה למנהרות, שעל מוצריהן הממשלה בעזה גובה מסים.  עם רגיעת האירועים במצרים, הפעילות במנהרות מתחילה לחזור לשגרה.

כפי שמעידים האירועים האחרונים במצרים, הסגר על הרצועה והתלות שהוא יוצר עבורה בגבול עם מצרים מביאים למצב בו חופש התנועה בעזה משול לעלה נידף ברוח.

כלי התקשורת הכריזו בשבוע שעבר על פתיחת הקניון הראשון בעזה, והבלוגוספירה הייתה כמרקחה. עבור אחדים, זו הייתה הוכחה להקלה בסגר, אליה התחייבה ישראל, ועבור אחרים זה היה סימן שאין כלל משבר בעזה. ואכן, בניין קיים בן שתי קומות שהוסב לקניון ממוזג (שכן עדיין עומדות בעינן ההגבלות על העברת חומרי בנייה לרצועה) לא משתלב עם הדימוי של עזה כמקום בו אנשים רעבים ללחם בשל הסגר שהוטל ועדיין קיים, גם אחרי הסרת חלק מההגבלות. רק שעזה אינה ולא הייתה מקום בו קיים מחסור כמותי באוכל, אלא מקום בו לתושבים אין כסף לקנותו, בשל המדיניות הישראלית – ללא התפתחות, ללא שגשוג, ללא משבר הומניטרי.

המחירים של המוצרים בקניון החדש זולים במיוחד, מספרים הלקוחות, ולנוכח כוח הקנייה המצומצם של תושבי עזה, נראה שאין ברירה אחרת. כ- 61% מבתי האב ברצועה סובלים מאי ביטחון תזונתי, כשביטחון תזונתי מוגדר ע"י ארגון הבריאות העולמי כ"מצב בו לכל האנשים, בכל העתים, יש גישה פיזית, חברתית וכלכלית למזון בטוח, מספק ומזין, אשר תואם את צרכיהם התזונתיים כדי לקיים אורח חיים בריא ופעיל". אחוז האבטלה עומד על 34%, נתון שאין להתפלא עליו, בין היתר בשל האיסור הגורף על ייצוא מעזה, איסור שנשמר מאז תחילת הסגר ואשר ישראל הבהירה כי החלטת הקבינט לא חלה עליו (כמו גם על תנועת אנשים). גם הסרת האיסור רק לאחרונה על מעבר חומרי גלם, והטפטוף האיטי של חלקי חילוף לרצועה, לא נותנים עדיין אותותיהם בפעילות כלכלית, בעיקר לאור מגבלות הקיבולת של המעברים.

לפי מנהלי הקניון, רובם המכריע של המותגים הנמכרים במתחם – כ-90% – הם תוצרת ישראל, ובנוסף לאחוז הנמוך של מוצרים שמקורם בגדה המערבית, זוהי עוד אינדיקציה למיעוט הסחורות שניתן לייצר בעזה עצמה. אולם כיצד ניתן לייצר בגדים, נעליים, שטיחים ומוצרי מזון (פריטים שיוצרו בעבר), כשגם לאחר החלטת הקבינט שבישרה על "הסרת הסגר", כמות הסחורות שהועברה בשבוע האחרון לעזה (979 משאיות לעומת 2,350 מדי שבוע ב-2005) מספקת רק כ- 40% מהצרכים של תושבי עזה?

מחירי המוצרים בקניון אולי נמוכים, אך כנראה שלא נמוכים מספיק עבור רוב תושבי עזה.

ירי הרקטות ופצצות המרגמה מרצועת עזה על יישובי דרום ישראל בשבוע החולף ראוי לכל גינוי אפשרי בהיותו מכוון כנגד אזרחים ישראליים או בלתי מובחן וכך גם האחראי לכך – שלטון חמאס – אשר מאפשר לקבוצות חמושים לירות על אזרחים מהשטח הנתון לשליטתו.

עם זאת, תגובתו המהירה של משרד הביטחון, אשר הכריז כי מעבר כרם שלום יישאר סגור עד להודעה חדשה, עוררה דאגה בקרב אלה שמנסים להעביר סחורות הומניטאריות לעזה. לא היה ברור אם סגירת המעבר הייתה תגובה ישראלית לגיטימית לסכנה ביטחונית ממשית וקונקרטית שנשקפה למעבר ולעובדיו או שמא החליט משרד הביטחון לחזור על דפוס הפעולה שנקט במחצית השנייה של 2008 כאשר בחר לסגור את המעברים כתגובה עונשית לירי מרצועת עזה, ללא קשר לסכנה קונקרטית למעברים.

תושבי עזה נשמו לרווחה ביום ראשון, כאשר ישראל אפשרה את פתיחתו מחדש של מעבר כרם שלום ובכך – את חידוש האספקה המינימאלית. התלות במעבר כרם שלום כה משמעותית משום שהוא מעבר הסחורות היחיד כמעט, שנותר פתוח. כל סגירה שלו המעבר מונעת העברה של סחורות שנמצאות במחסור בעזה בשל "שיטת מינימום הומניטארי".

מאז תחילת הסגר ביוני 2007 פעלה ישראל בשיטתיות לצמצום המעברים אל רצועת עזה, מדיניות שהגיעה לשיאה עם סגירתו של מעבר נחל עוז בתחילת 2010. כך, נכון להיום, פרט למסוע הדגנים במעבר קרני, נותרה רצועת עזה תלויה במעבר אחד – כרם שלום – אשר יועד במקור למעבר סיוע הומניטארי תקופתי ואשר יכולות הקיבול שלו מוטלות בספק. ישראל אף דורשת ממצרים כי כל סיוע לרצועת עזה משטחה יעבור דרך מעבר כרם שלום ולא דרך מעבר רפיח, ולאחרונה הכריזה מצרים כי לא תאפשר אספקה משטחה אלא דרך מעבר כרם שלום. התלות במעבר כרם שלום ידועה היטב לאלה שיורים עליו ולאלה שנמנעים מלעצור את הירי.

מדיניות צמצום המעברים עומדת בסתירה להסכמים בינ"ל עליהם חתמה ישראל ואשר הביאו בחשבון סיטואציות בהן ייווצר סיכון ביטחוני למעבר מסויים, דוגמת ירי על מעבר כרם שלום. ישראל נתנה הסכמתה לשלושה עקרונות שיועדו להבטיח כי המעברים לרצועת עזה יופעלו באופן רציף, גם במצב של איומים עליהם: הכרה בצורך להפעיל מסלולים חלופיים (lane redundancy) ומעברים חלופיים (passage redundancy), וכן התחייבות למטרה העיקרית: העיקרון של מעבר מתמשך (continuous operation). נכון לשנת 2010 – נסגרו החלופות.

היות שישראל מתעקשת להחיל מדיניות שמאפשרת העברה מינימאלית בלבד אשר מותירה את רצועת עזה "על הקצה" בכל תחומי החיים (מזון, סחורות, חשמל, גז בישול ועוד), אזי כל סגירה של המעבר הפעיל היחיד, הגם שעוברות בו כמויות מינימום בלבד, עשויה לדחוף את עזה אל מעבר לקצה.

"הוחלט כי עסקת שליט לא תביא לשינוי במדיניותה של ישראל ביחס להסגר על עזה ומניעת מעבר אנשים וסחורות בין עזה לגדה, לבד ממקרים הומניטריים ומוצרים חיוניים."

"מתנגדים לפתיחת המעבר [רפיח] אפילו לשעות ספורות כל עוד סוגיית החייל החטוף תישאר כפי שהיא."

עם מיעוט תשומת לב תקשורתית וציבורית, מזה חודשיים נרשם מחסור חמור בגז בישול ברצועת עזה. ככלל, מאז תחילת הסגר על הרצועה, ענה הממוצע החודשי של גז הבישול שישראל התירה העברתו על 56% בלבד מהצורך. ההחמרה בחודשיים האחרונים באה לידי ביטוי בהעברתם של 1,202 טונות של גז בישול במהלך נובמבר אשר מהווים 20% בלבד מהכמות הנדרשת. משמעות המחסור היא שבתי חולים מתקשים להרתיח מים לשם סטריליזציה כמו גם לספק מזון וכביסה לחולים, מאפיות נסגרות, משפחות רבות אינן יכולות לבשל ואלפי עופות נמצאים בסכנת חיים כיוון שלא ניתן לחמם את חוות הגידול. גם תוכנית המזון העולמית הודיעה שכל 40 המוסדות שהיא מפעילה בעזה כילו את אספקת החירום של גז הבישול שהיתה ברשותם.

ההסבר לירידה הדרמטית בהעברת הגז (שמתרחשת במקביל להצהרות ישראל על עלייה דרמטית בסיוע ההומניטארי) נעוץ בהמשך המגמה הישראלית לצמצם את הפעילות במעברים של רצועת עזה. המעבר בכרם שלום הוכשר רק באחרונה להעברת דלקים אולם הצינור שהותקן בו הוא בעל קיבולת נמוכה באופן משמעותי משני הצינורות הקיימים בנחל עוז (100 טון ביום בניגוד ל – 400 טון). שילוב הקיבולת הנמוכה, המעבר המרוחק מהמחסנים הקיימים, והפתיחה המוגבלת ביותר של נחל עוז (רק יום בשבוע לעומת 3 ימי פעילות בכרם שלום) מובילים לירידה דרסטית בכמות גז הבישול המועברת לעזה.

נכון להיום 20 תחנות חלוקת הגז מתוך 30 בעזה סגורות, לא צריך להשקיע יותר מדי בחישובים כדי להבין את ההשלכות על האנשים, הכלכלה והחברה בעזה.

עיתון כלכלי מוביל בישראל סיפק השבוע הצצה לכלכלה הפלסטינית האחרת – "כלכלת המנהרות", זאת בזמן שגם השבוע המשיכה הדינמיקה הקבועה – ישראל מפציצה מנהרות בגבול עזה – מצרים בתגובה לירי רקטות לעבר ישראל.

יתכן ואנשי העסקים הישראלים מבינים שפה שהפוליטיקאים הישראלים לא מבינים – שהכלכלה הפלסטינית בעזה אשר קרסה בשל הסגר שמטילה ישראל מעל 27 חודשים, שינתה פניה ללא היכר: מאות המנהרות הפועלות כיום (600-1000) ברצועה ואלפי האנשים שעובדים בהן תוך סיכון חייהם, מספקות כשני שליש מהסחורות הנדרשות לתושבי הרצועה. אלפי הדולרים לקבלת רישיון הפעלה ומיליונים מהטלת מיסים, מועברים לשלטונות החמאס. 

בזמן שבישראל נשמעו הערכות כי למלחמה האחרונה בעזה היתה תרומה כלכלית לישראל, הרי שבעזה, בנוסף לנזקים האחרים, נפגעו כלכלית אלפי אנשים שבחרו להשקיע כספם במנהרות שישראל הפציצה.

גורמי בטחון ישראליים מסתכלים על המנהרות כאיום בטחוני, בשל החשש שאמל"ח יוברח דרכן, וזה הנימוק להפצצתן. גם סוחרים פלסטיניים היו מעדיפים לדלג על עלויות ההובלה הגבוהות ולהעביר סחורות על פני השטח, באמצעות המעברים אשר סגורים מזה שנתיים.

בשבוע שעבר, כך לפי גורמים פלסטינים, ערכה ישראל שני ניסיונות להעברת סולר תעשייתי לרצועת עזה דרך מעבר כרם שלום ולא דרך נחל עוז, המעבר הבלעדי (עד כה) המיועד ומצויד להעברת דלקים וגז לרצועה, קדמו לכך ניסיונות גם בחודש הקודם. כך, בשבוע החולף לא העבירה ישראל ולו טיפה אחת של סולר תעשייתי דרך מסוף נחל עוז ובסך הכל בשבועיים האחרונים העבירה 3.68 מיליון, כ – 53% בלבד מהכמות הנדרשת. הידיעות על כך שישראל מתעתדת לסגור לחלוטין את מעבר נחל עוז מתווספות להפחתת הפעילות במסוף לשלושה ימים בלבד.

זאת, בנוסף לשיתוק המעברים האחרים: מיוני 2007 נסגר מעבר קרני אשר שימש כמעבר הסחורות המרכזי, ורק שרוול-מסוע יחיד, המשמש להעברת תבואה ומזון לבע"ח פועל בו מאז באופן חלקי. מעבר סופה לא פעל מאז ספטמבר 2008 וישראל הודיעה על סגירתו הסופית במרץ 2009. העברת סחורות נאסרת דרך מעבר רפיח וכך נותרה עזה תלויה כמעט לחלוטין במעבר כרם שלום בעל יכולת הקיבול המוגבלת, אשר יועד במקור למעבר סיוע הומניטארי תקופתי בלבד. כעת נראה שישראל מתכוונת להעמיס על כרם שלום גם את הדלקים והגז.

כמובן, מדי פעם, כתגובה לירי מרצועת עזה, ישראל סוגרת לעיתים אף את כרם שלום, בשל מה שהיא מגדירה כסכנה אשר נשקפת למעבר.

מחשבה מוקדמת רבה הוקדשה לאפשרות כי סיכונים ביטחוניים יאיימו על פתיחת המעברים של עזה. בשל כך, נקבעו בהסכמים שלושה עקרונות המיועדים להבטיח כי המעברים לרצועת עזה יופעלו באופן רציף ואשר ישראל הסכימה להם:  הכרה בצורך להפעיל מסלולים חלופיים (lane redundancy) ומעברים חלופיים (passage redundancy), וכן התחייבות למטרה העיקרית, אליו התחייבה ישראל במסגרת הסכם המעברים: העיקרון של מעבר מתמשך (continuous operation).

קשה לראות כיצד מעבר אחד, ובו מסלול עיקרי אחד, יכול לקיים עקרונות אלה.

במקביל, ממשיכה ישראל לפעול כנגד המנהרות ממצרים, דרכן עוברות מרבית הסחורות הדרושות לתושבים, לרבות על ידי הפצצתן.

במצב עניינים זה בו הים והאוויר מלכתחילה אינם אפשרות, האופציה התת קרקעית לא מתקבלת כאופציה לגיטימית והמעברים היבשתיים, הולכים ונסגרים, מאיפה בדיוק אמורים תושבי עזה לקבל סחורות?