שנה שלמה חלפה מאז החליטה הממשלה על "הרחבת המדיניות האזרחית" כלפי רצועת עזה והקלת הסגר עליה. מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) חשש, אולי, שביום השנה הראשון שלה תוצאות ההחלטה אינן מובחנות מספיק – מה שנכון – ולכן פרסם לרגל האירוע דו"ח על יישום ההקלות.

כרגיל, אין לנו כמעט השגות על המספרים שמפרסם המתפ"ש. עם זאת, אנחנו ממשיכים להציע הקשר רחב יותר לבחינה שלהם שבתוכו הטפיחה העצמית על השכם בדו"ח קצת פחות משכנעת. ההקשר הבטחוני שמספק הדו"ח – הוא נפתח בנתונים על ירי רקטות לעבר ישראל במהלך השנה האחרונה – הוא חשוב, אבל אליו יש להוסיף גם את חובות ישראל לפי המשפט הבינלאומי, ההבטחות שנתנה הממשלה, והצרכים האמיתיים ברצועה. איך יראו המספרים אז?

למשל: "ישראל עובדת עם ארגונים בינלאומיים ועם הרשות הפלסטינית על מנת לקדם ולייעל פרוצדורות לאישור פרויקטים הממומנים על ידי גופים בינלאומיים. למטרה זו הוקם מנגנון לתיאום ולפיקוח כדי ליישם פרויקטים תוך התחשבות בצרכים ביטחוניים. עד כה אושרו 163 פרויקטים בינלאומיים ליישום".

ובהקשר הרחב יותר? סוכנות האו"ם לסעד ולתעסוקה (אונר"א), שאחראית למחצית מכל הפרויקטים שאישרה ישראל בשנה האחרונה, מדווחת שרק 27% מכלל הפרויקטים שכלולים בתכנית ההתאוששות והבנייה מחדש שלה אושרו עד כה. לדוגמא, מתוך 100 בתי ספר שביקשה הסוכנות לבנות אושרו רק 42, ומאחר שתהליכי האישור והבנייה עדיין כרוכים בנהלים בירוקרטיים מסורבלים, רק מחצית מתוך אותם 42 בתי ספר החלו להבנות. אכן "קידום וייעול".

ועוד מתוך הדו"ח: "במהלך השנה האחרונה 29,715 פלסטינים נכנסו לישראל מהרצועה. בנוסף, ישראל החליטה להגדיל את מספר הסוחרים הנכנסים לישראל ל- 70 ביום. 7,282 סוחרים נכנסו לישראל, לגדה המערבית ולחו"ל לצורכי מסחר בשנה החולפת כחלק מהפעילויות הכלכליות השוטפות ברצועת עזה".

ובחזרה להקשר הרחב. מעניין להשוות את המספרים האלה לחצי מיליון העובדים בממוצע שנהגו לצאת מהרצועה מדי חודש ערב פרוץ האינתיפאדה השניה. בנוסף, האישורים שניתנים כיום מיועדים ל"סוחרים בכירים" בלבד, המוגדרים ככאלה שיציאתם תתרום לשיפור כלכלת הרצועה. מעט הנשים הסוחרות בעזה כמו גם סוחרים צעירים, המבקשים ליצור קשרי מסחר עם ישראל והגדה, לא מקבלים אישור. כך מתעלמת ישראל מהתפיסה המקובלת לפיה עסקים קטנים הם סקטור בעל חשיבות קריטית לפיתוח ולקידום הכלכלה.

מתוך הדו"ח: במסגרת החלטת הקבינט על ייצוא תוצרת חקלאית, נמשך הפרויקט בתיאום עם הולנד לייצוא תותים ופרחים. בנוסף הוחלט לאפשר ייצוא פלפלים, אך הוא הופסק בשל איכות התוצרים שלא עמדה בסטנדרטים האירופאיים. כאלטרנטיבה אושר ייצוא של עגבניות שרי לשווקי אירופה.

גם כאן, ההקשר משבית את השמחה. בחמשת החודשים הראשונים של 2011 ישראל אמנם אפשרה הוצאת תוצרת חקלאית לייצוא לאירופה בהיקף זניח-כלכלית של שתי משאיות ליום בממוצע, אבל כבר למעלה מחודשיים לא יצאה מהרצועה אפילו משאית סחורות אחת. חוץ מזה, בניגוד להחלטת הממשלה ולהבטחות שניתנו לגורמים בינלאומיים שוב ושוב, עד כה לא אושר ייצוא טקסטיל וריהוט מהרצועה.

הקלות מסוימות בסגר יושמו במהלך השנה האחרונה, ויש לברך עליהן. אבל בתוך ההקשר הרחב של הצרכים וההבטחות, ברור שמדובר במעט מדי ולאט מדי.

השבוע הכריז משרד הבטחון על "פתיחת עונת הייצוא" מרצועת עזה – המשכה של תכנית מוגבלת בזמן ובכמות, שמאורגנת וממומנת באופן חלקי על ידי ממשלת הולנד מהזרעים ועד ההפצה בשווקים, והמאפשרת לקומץ חקלאים בעזה לשווק תותים ופרחים בשווקים באירופה. בינתיים, השבוע יצאו 7 משאיות.

כמו בכל שנה מאז יוני 2007, ייצוא הפרחים והתותים הוא החריג שמעיד על הכלל: בעוד שבשנת 2005, תושבי עזה הוציאו לשיווק בישראל, בגדה המערבית ובחו"ל כ-70 משאיות ליום, ובעוד שישראל הבטיחה במסגרת הסכם המעברים לאפשר יציאתן של 400 משאיות ליום, בפועל, מאז יוני 2007 ישראל אפשרה ל- 262 משאיות בסך הכל לצאת מעזה, כלומר כשליש משאית בממוצע ליום עבודה.

היקף הייצוא מסוכם בתרשים הבא:

מספר ממוצע (יומי) של משאיות שיצאו מרצועת עזה מיום 14.6.2007 ועד יום 1.12.2010:

השנה, משרד הביטחון מבטיח הרחבה מסוימת של האפשרות לייצא: עד 10 משאיות ליום של תותים ופרחים בעונת החורף ובפעם הראשונה מאז 2007, ישראל שוקלת את האפשרות לייצא גם עגבניות שרי ופלפלים אדומים, גם במסגרת הפרויקט ההולנדי, אך אין לכך עדיין אישור סופי. האיסור הכללי על ייצוא – של רהיטים, בגדים, מוצרי חקלאות אחרים – עומד בעינו.

התוצאות הן צפויות: בגלל האיסור על ייצוא, כשני שליש מהמפעלים בעזה מושבתים או פועלים בתפוקה מזערית, והאבטלה נעה סביב ה-40%.

צילומים: מוחמד עזאיזה, עמותת גישה

המשך האיסור הכללי על ייצוא מעלה תהיות באשר לכנות ההכרזה, לפיה ההגבלות על מעבר סחורות אל רצועת עזה וממנה נובעות אך ורק מסיבות ביטחוניות. הרי, אם אפשר לבדוק ביטחונית מכולות עמוסות בתותים ובפרחים, מדוע לא ניתן לקיים בדיקות ביטחוניות של כלל הסחורות, פירות עבודתם של עובדי המפעלים בעזה, כפי שנעשה עד ליוני 2007? הגבלה נוספת, שהקשר בינה לבין צורך בטחוני אינו ברור, היא סירובו של משרד הביטחון לאפשר לתושבי עזה להוציא את התוצרת החקלאית שלהם גם לישראל, לגדה המערבית או לירדן. אם הפרחים נכנסים לישראל בדרכם לאירופה – מדוע ישראל מסרבת לאפשר להם להמשיך לגדה המערבית או לירדן או להימכר בחנויות הפרחים בישראל?

נדמה, כי משרד הביטחון החל ליישם את התכנית שעליה הכריז שר החוץ אביגדור ליברמן, לפיה ייסגרו הרמטית את המעברים בין ישראל לרצועת עזה וכתוצאה מכך – גם בין רצועת עזה לגדה המערבית. במקום לשווק את תוצרת הרצועה בישראל, בגדה ובירדן, שהיו צרכניה העיקריים של הסחורה החקלאית מעזה עד לשנת 2007, צריכים התותים והפרחים לעשות את הדרך הארוכה להולנד, במחיר עלות כה יקר שלחקלאים כמעט ולא נותר רווח. זוהי כלכלה לא ידידותית לסביבה ולא ידידותית לחקלאים וליצרנים בעזה. לאחרונה הכריז שר החוץ ליברמן כי "נשמח כמובן אם יימצאו קונים שיהיו מעוניינים לרכוש מעזה" וכי "אנו מוכנים לשתף פעולה עם כל מי שמוכן להשקיע כסף, וליצור שוק עבור המוצרים של עזה". ובכן, שר החוץ ליברמן, לא צריך להשקיע כסף, אלא רק לפתוח את המעברים!

כלי התקשורת הכריזו בשבוע שעבר על פתיחת הקניון הראשון בעזה, והבלוגוספירה הייתה כמרקחה. עבור אחדים, זו הייתה הוכחה להקלה בסגר, אליה התחייבה ישראל, ועבור אחרים זה היה סימן שאין כלל משבר בעזה. ואכן, בניין קיים בן שתי קומות שהוסב לקניון ממוזג (שכן עדיין עומדות בעינן ההגבלות על העברת חומרי בנייה לרצועה) לא משתלב עם הדימוי של עזה כמקום בו אנשים רעבים ללחם בשל הסגר שהוטל ועדיין קיים, גם אחרי הסרת חלק מההגבלות. רק שעזה אינה ולא הייתה מקום בו קיים מחסור כמותי באוכל, אלא מקום בו לתושבים אין כסף לקנותו, בשל המדיניות הישראלית – ללא התפתחות, ללא שגשוג, ללא משבר הומניטרי.

המחירים של המוצרים בקניון החדש זולים במיוחד, מספרים הלקוחות, ולנוכח כוח הקנייה המצומצם של תושבי עזה, נראה שאין ברירה אחרת. כ- 61% מבתי האב ברצועה סובלים מאי ביטחון תזונתי, כשביטחון תזונתי מוגדר ע"י ארגון הבריאות העולמי כ"מצב בו לכל האנשים, בכל העתים, יש גישה פיזית, חברתית וכלכלית למזון בטוח, מספק ומזין, אשר תואם את צרכיהם התזונתיים כדי לקיים אורח חיים בריא ופעיל". אחוז האבטלה עומד על 34%, נתון שאין להתפלא עליו, בין היתר בשל האיסור הגורף על ייצוא מעזה, איסור שנשמר מאז תחילת הסגר ואשר ישראל הבהירה כי החלטת הקבינט לא חלה עליו (כמו גם על תנועת אנשים). גם הסרת האיסור רק לאחרונה על מעבר חומרי גלם, והטפטוף האיטי של חלקי חילוף לרצועה, לא נותנים עדיין אותותיהם בפעילות כלכלית, בעיקר לאור מגבלות הקיבולת של המעברים.

לפי מנהלי הקניון, רובם המכריע של המותגים הנמכרים במתחם – כ-90% – הם תוצרת ישראל, ובנוסף לאחוז הנמוך של מוצרים שמקורם בגדה המערבית, זוהי עוד אינדיקציה למיעוט הסחורות שניתן לייצר בעזה עצמה. אולם כיצד ניתן לייצר בגדים, נעליים, שטיחים ומוצרי מזון (פריטים שיוצרו בעבר), כשגם לאחר החלטת הקבינט שבישרה על "הסרת הסגר", כמות הסחורות שהועברה בשבוע האחרון לעזה (979 משאיות לעומת 2,350 מדי שבוע ב-2005) מספקת רק כ- 40% מהצרכים של תושבי עזה?

מחירי המוצרים בקניון אולי נמוכים, אך כנראה שלא נמוכים מספיק עבור רוב תושבי עזה.

בעוד שהדיון הנוגע ל"הקלת" הסגר על עזה ממשיך, נראה שגובר הלחץ בקרב כמה מגזרים של החברה הישראלית להפריד אף יותר בין עזה לגדה המערבית. בשבוע שעבר הודיע שר הביטחון ש"הקלת הסגר" לא תכלול בשום אופן הגדלה של תנועת האנשים בין עזה לגדה המערבית.

במאמר שפורסם אתמול בעיתון הארץ, רמז שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, שההפרדה בין רצועת עזה לגדה המערבית נוגעת אך ורק למכשולים הממשיים שיוצרים 40 הקילומטרים והפילוג הפוליטי שמפרידים בין הרשויות השולטות באזורים. למעשה, מדיניותה של ישראל ליצור הפרדה בין עזה לגדה המערבית קודמת בהרבה לפילוג בין פתח לחמאס, וחודרת לכל היבט של החיים: זו היא שמונעת ממשפחות לחיות ביחד, גם כשאב מנותק מילדיו; זו היא שמונעת מחולים לקבל טיפול רפואי בבית החולים ברמאללה, גם כשטיפול זה אינו מצוי בעזה; זו היא שמונעת מסוחר לשווק את סחורתו לגדה המערבית, למרות שהכלכלה הפלסטינית אמורה לכלול את כל השטח הפלסטיני; זו היא שמונעת מפאטמה שריף ללמוד באוניברסיטת ביר זית, למרות שהתכנית בה היא מבקשת ללמוד אינה קיימת בעזה. זו היא שמונעת תנועה בין עזה לגדה כמעט לחלוטין, אך מאפשרת כרטיס לכיוון אחד מהגדה המערבית לעזה. זו היא שבגינה כמעט 35,000 אנשים שחיים בגדה המערבית עם "עזה" כמען הרשום בתעודת הזהות שלהם, חוששים לעזוב את ביתם מפחד של הרחקה כפוייה לעזה. היא גם הנושא של כלי אינטראקטיבי חדש שנקרא "מעבר בטוח" (Safe Passage), הממחיש מה אינו חדש ואינו "פנימי" או "גיאוגרפי" – כי אם מכוון – בנוגע להפרדה בין עזה לגדה המערבית.

אנו מעודדים אותך לשחק, מר ארנס.

www.spg.org.il

עיתון כלכלי מוביל בישראל סיפק השבוע הצצה לכלכלה הפלסטינית האחרת – "כלכלת המנהרות", זאת בזמן שגם השבוע המשיכה הדינמיקה הקבועה – ישראל מפציצה מנהרות בגבול עזה – מצרים בתגובה לירי רקטות לעבר ישראל.

יתכן ואנשי העסקים הישראלים מבינים שפה שהפוליטיקאים הישראלים לא מבינים – שהכלכלה הפלסטינית בעזה אשר קרסה בשל הסגר שמטילה ישראל מעל 27 חודשים, שינתה פניה ללא היכר: מאות המנהרות הפועלות כיום (600-1000) ברצועה ואלפי האנשים שעובדים בהן תוך סיכון חייהם, מספקות כשני שליש מהסחורות הנדרשות לתושבי הרצועה. אלפי הדולרים לקבלת רישיון הפעלה ומיליונים מהטלת מיסים, מועברים לשלטונות החמאס. 

בזמן שבישראל נשמעו הערכות כי למלחמה האחרונה בעזה היתה תרומה כלכלית לישראל, הרי שבעזה, בנוסף לנזקים האחרים, נפגעו כלכלית אלפי אנשים שבחרו להשקיע כספם במנהרות שישראל הפציצה.

גורמי בטחון ישראליים מסתכלים על המנהרות כאיום בטחוני, בשל החשש שאמל"ח יוברח דרכן, וזה הנימוק להפצצתן. גם סוחרים פלסטיניים היו מעדיפים לדלג על עלויות ההובלה הגבוהות ולהעביר סחורות על פני השטח, באמצעות המעברים אשר סגורים מזה שנתיים.

בשבוע שעבר, כך לפי גורמים פלסטינים, ערכה ישראל שני ניסיונות להעברת סולר תעשייתי לרצועת עזה דרך מעבר כרם שלום ולא דרך נחל עוז, המעבר הבלעדי (עד כה) המיועד ומצויד להעברת דלקים וגז לרצועה, קדמו לכך ניסיונות גם בחודש הקודם. כך, בשבוע החולף לא העבירה ישראל ולו טיפה אחת של סולר תעשייתי דרך מסוף נחל עוז ובסך הכל בשבועיים האחרונים העבירה 3.68 מיליון, כ – 53% בלבד מהכמות הנדרשת. הידיעות על כך שישראל מתעתדת לסגור לחלוטין את מעבר נחל עוז מתווספות להפחתת הפעילות במסוף לשלושה ימים בלבד.

זאת, בנוסף לשיתוק המעברים האחרים: מיוני 2007 נסגר מעבר קרני אשר שימש כמעבר הסחורות המרכזי, ורק שרוול-מסוע יחיד, המשמש להעברת תבואה ומזון לבע"ח פועל בו מאז באופן חלקי. מעבר סופה לא פעל מאז ספטמבר 2008 וישראל הודיעה על סגירתו הסופית במרץ 2009. העברת סחורות נאסרת דרך מעבר רפיח וכך נותרה עזה תלויה כמעט לחלוטין במעבר כרם שלום בעל יכולת הקיבול המוגבלת, אשר יועד במקור למעבר סיוע הומניטארי תקופתי בלבד. כעת נראה שישראל מתכוונת להעמיס על כרם שלום גם את הדלקים והגז.

כמובן, מדי פעם, כתגובה לירי מרצועת עזה, ישראל סוגרת לעיתים אף את כרם שלום, בשל מה שהיא מגדירה כסכנה אשר נשקפת למעבר.

מחשבה מוקדמת רבה הוקדשה לאפשרות כי סיכונים ביטחוניים יאיימו על פתיחת המעברים של עזה. בשל כך, נקבעו בהסכמים שלושה עקרונות המיועדים להבטיח כי המעברים לרצועת עזה יופעלו באופן רציף ואשר ישראל הסכימה להם:  הכרה בצורך להפעיל מסלולים חלופיים (lane redundancy) ומעברים חלופיים (passage redundancy), וכן התחייבות למטרה העיקרית, אליו התחייבה ישראל במסגרת הסכם המעברים: העיקרון של מעבר מתמשך (continuous operation).

קשה לראות כיצד מעבר אחד, ובו מסלול עיקרי אחד, יכול לקיים עקרונות אלה.

במקביל, ממשיכה ישראל לפעול כנגד המנהרות ממצרים, דרכן עוברות מרבית הסחורות הדרושות לתושבים, לרבות על ידי הפצצתן.

במצב עניינים זה בו הים והאוויר מלכתחילה אינם אפשרות, האופציה התת קרקעית לא מתקבלת כאופציה לגיטימית והמעברים היבשתיים, הולכים ונסגרים, מאיפה בדיוק אמורים תושבי עזה לקבל סחורות?

שמחה התערבבה בחשדות לקראת חג הסוכות, בעקבות ההודעה כי ישראל תאפשר יצוא לולבים מרצועת עזה. כיצד הפכה ה"ישות העוינת" לגורם לגיטימי לייבוא אד הוק? על פי הפרסומים, היה זה לחץ מאסיבי שהפעילו הסוחרים הישראלים, אשר חששו מירידה ברווחיהם, על השר לשירותי דת וזה הוביל לאישור מהיר שסיפק שר הביטחון. וכן, היו אלה שטענו ש"קנית לולב מעזה? תרמת שני שקלים לחמאס". 

אלא שדווקא המסחר שלא דרך המעברים עם ישראל, הוא זה שמאפשר לממשלת חמאס להרוויח באמצעות המיסים שמוטלים על תנועה דרך כ- 600 מנהרות מתחת לגבול בין עזה למצרים. זה לא אמור היה להיות כך. במסגרת הסכם המעברים משנת 2005, התחייבה ישראל לאפשר יצוא של כ-400 משאיות ליום מרצועת עזה, בנוסף לתוצרת החקלאית העונתית. התחייבות זו לעולם לא קוימה והמרב אליו הגיע היצוא מעזה עמד על כ-70 משאיות ביום בלבד. ביוני 2007 נפסק באופן רשמי היצוא מעזה לישראל בעת שהאחרונה סגרה את מעבר קרני ובכך שיתקה את הכלכלה ברצועת עזה ותרמה לעליית שיעור האבטלה לכ-40%.   הוסבר שמדיניות זו דרושה, כדי להפעיל לחץ על תושבי עזה. בנסיבות הללו, הודעה על חידוש האפשרות ליצוא היתה אמורה להתקבל בברכה ברצועת עזה, גם אם ניתן לתהות, עד כמה האיסור על יצוא באמת דרוש אם ניתן להסירו בקלות יחסית כשהלחץ הצרכני בישראל גובר?

אולם, כשנשאלו מגדלי הלולבים ברצועת עזה, שחלקם איבדו את פרנסתם עם סגירתו של ערוץ הייצוא, הסתבר כי גם הפעם לא יהיה בסופו של דבר יצוא מעזה, וזאת משום שמשרד הביטחון לא חשב על כך שלאחר 27 חודשים של איסור על יצוא – דרושים יותר משלושה ימים כדי להיערך ולהכין את הלולבים ליצוא, כפי שמסביר כמאל אל-עכלוכ, סוחר בן 43 מדיר אל בלח:

"כולנו יודעים שהחג הוא ביום שישי וכבר התחילו לבנות את הסוכות, כלומר, אין מספיק זמן לכל התהליך. היקף הייצוא מעזה יכול לעמוד על 120 אלף ולכך נדרש זמן – לחתוך, לאסוף, להכין ולארוז והזמן שנותר אינו מספיק לכל זה ולייצוא." 

למרבה השמחה, עוד ניתן להחיות את המגזר החקלאי ברצועת עזה ולחדש קשרי מסחר בין עזה לישראל שהיו רווחיים לשני הצדדים. על מנת לעשות זאת, דרוש שינוי בתפיסתם של מקבלי החלטות בישראל ובכלל זה, הכרה בתועלת ההדדית שניתן להפיק מכך.