לפני חודשיים פרסמנו כי ישראל מונעת מעברם של כלי נגינה לרצועת עזה. בפוסט הבאנו גם את תשובתו של סגן שר הביטחון, מתן וילנאי, לשאילתה שהגיש ח"כ דב חנין ביולי האחרון בעניין האיסור: "על פי הנתונים שבידינו לא התקבלו כל בקשות להעברת כלי נגינה לרצועת עזה במהלך השנתיים האחרונות" כתב סגן שר הביטחון. מסתבר שטעינו – וגם סגן שר הביטחון טעה.

במרץ 2009 הגישה יוניס"ף (קרן החירום הבינ"ל של האו"ם לילדים) בקשה להכנסת כלי הקשה, עוד, תופים וגיטרות המיועדים למספר פרויקטים מוזיקליים לילדים ובני נוער ברצועת עזה. על מנת שהצבא יואיל לשקול את הבקשה, כלי הנגינה תוארו כסחורה הומניטארית, שכניסתם אינה מפרה את האיסור על הכנסת סחורות מעבר ל"מינימום ההומניטארי" שקבע הצבא. לאחר שעברו את התהליך הבירוקראטי הקבוע, הארוך והמייגע של קבלת אישור להעברת סחורה הומניטארית לעזה, הועברו כלי הנגינה ב-4 ביולי – חמישה חודשים לאחר הגשת הבקשה לישראל. בעוד שארגונים בינלאומיים יכולים להכניס סחורות מסוימות עבור פרויקטים הומניטאריים (כך, למשל, אפשרה ישראל העברת חומרי לימוד אך ורק לבתי הספר שמופעלים ע"י אונר"א), עבור פלסטינים המתגוררים בעזה וארגונים מקומיים, האיסור על סחורות מעבר ל"מינימום" נותר בעינו.

חנויות המוזיקה המעטות בעזה החלו להתרוקן ממוצריהן בשל ההגבלות על כניסת מוצרים. יחיא אל-ג'רו, בעל חנות מוכרת בעזה למערכות סאונד וכלי מוזיקה, נהג לייבא מישראל ומהגדה המערבית מדי חודש כמויות גדולות של כלי נגינה ומערכות סאונד עד ליוני 2006. לאור ההגבלות על העברת סחורות שאף החמירו מאז, הוא נאלץ להתחיל לקנות דרך סוחר מצרי מערכות סאונד וכלי נגינה ולהכניסם דרך המנהרות – במחיר גבוה ובאיכות ירודה. המחירים הגבוהים הדירו מחנותו את רוב הלקוחות הפרטיים ונותר לו בעיקר למכור למוסדות – ארגונים מקומיים שמנסים לקיים פעילות מוזיקלית. אולם, לפי ישראל, פעילות זו אינה נחשבת להומניטארית – משום שאינה מתקיימת בחסותו של ארגון בינלאומי. לדברי מר אל-ג'רו, אין הוא טורח כלל לנסות ולתאם הכנסת כלי נגינה מישראל, בשל האיסור על העברת מוצרים שאינם בגדר מוצרים "הומניטאריים".

אם תוף מרים הוא בבחינת סחורה אשר, כדברי וילנאי, יכולה "לסייע בפעילות טרור" או לחילופין אינה "הומניטארית", מדוע מאפשרת ישראל לארגון בינלאומי להכניסו, ואילו לארגונים מקומיים אסור? חוסר השקיפות, חוסר העקביות והעירפול שנוקטת ישראל סביב מדיניות העברת הסחורות לרצועת עזה מצליח לבלבל ככל הנראה, לא רק את תושבי עזה וארגוני הסיוע, אלא אפילו את סגן שר הביטחון עצמו.

לאחרונה התפרסמה תשובתו של סגן שר הביטחון, מתן וילנאי, לשאילתה שהגיש ח"כ דב חנין ביולי האחרון בעניין איסור על העברת כלי נגינה לעזה. בתשובתו (המפתיעה) טען סגן השר כי: "על פי הנתונים שבידינו לא התקבלו כל בקשות להעברת כלי נגינה לרצועת עזה במהלך השנתיים האחרונות".

אולם, תהיותיו של ח"כ חנין לא היו מנותקות מהמציאות. הוא התבסס על ניסיונות של גופים שונים – פרטיים וארגוני סיוע בינ"ל, להעביר כלי נגינה לרצועת עזה בשנתיים האחרונות, כולם ניסיונות שכשלו.

סגן השר וילנאי מוסיף בתשובתו כי "קיימים מספר חומרים וסוגי סחורות האסורים בכניסה לרצועה עקב האפשרות שיסייעו בפעילות טרור או שכניסתם חורגת מהמדיניות" שהיא "מדיניות אזרחית הומניטארית מורחבת". הסוג הראשון של חומרים אסורים – שיש בהם שימוש אזרחי אולם גם יכולת לשמש לאמצעי לחימה – רשומים ברשימה פומבית. אולם הסוג השני של איסור – חומרים כגון כלי נגינה, שומשום וצעצועים, שחורגים מ"מדיניות אזרחית הומניטארית" אינם רשומים בשום מקום, משום שמדינת ישראל מסרבת לפרסם רשימה של דברים מותרים ומסרבת לפרסם רשימה של חומרים אסורים משום שאינם מספיק הומניטאריים.

השבוע, עתרה עמותת גישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת חוק חופש המידע, בתקווה לזכות במידה של שקיפות באשר לפרמטרים לפיהם מדינת ישראל מאפשרת או אוסרת על כניסתן של סחורות לרצועה. מי יודע? אולי לאחר שהמידע ייחשף, סגן השר יידע שכניסתם של כלי נגינה אסורה, וכולנו נבין מדוע.