לאחר שבפוסט קודם עסקנו בתפיסות המוטעות כלפי עזה שמככבות בעיקר בדיון הציבורי בישראל, השבוע אנחנו מפנים את הזרקור לאלה שבדרך כלל אנחנו שומעים מחו"ל.

במקום השישי: יש מצור על הרצועה

קל מאד לסתור דימוי מוקצן של הסגר באמצעות כמה תמונות שמציגות שוק סואן. שוק פיראס במרכז העיר עזה

השימוש במונח 'מצור' נפוץ מאוד, אך מתאר לדעתנו את המצב בעזה באופן מוטעה. אנחנו משתמשים במונח 'סגר', והנימוקים לכך מופיעים בנייר העמדה הזה (בעיקר מעמוד 4). אם נניח לרגע את המינוח המשפטי בצד, ברור שהשימוש במילה 'מצור' נועד לתאר את המצב הקשה עמו מתמודדים תושבי עזה, ולרוב מתוך כוונות טובות ורצון לעזור. הבעיה היא שמונח זה נוטה להתפרש כמצב בו אף אדם ושום סחורה לא נכנסים לרצועה או יוצאים ממנה (ושוב, למרות שהמשמעות המשפטית שלו היא די שונה). בפועל אין מניעה מוחלטת של תנועת אנשים וסחורות, ולכן קל להפריך את טענות ה'מצור', ועל הדרך להשכיח את הסגר האמיתי והקשה שמוטל על הרצועה. במילים אחרות, קל מאד לסתור דימוי מוקצן של הסגר באמצעות כמה תמונות שמציגות שוק סואן או סטטיסטיקות על מספר המשאיות שנכנסו לרצועה. בשורה התחתונה זה לא שאין תנועה כלל, אלא שהתנועה האזרחית עדיין מוגבלת בתחומים מאוד משמעותיים.

במקום החמישי: תושבי עזה לא יכולים לצאת ממנה לשום מקום

טענה זו תיארה כמעט במדויק את המציאות עד יוני 2010, אז החלה מצרים לאפשר תנועה גדולה יותר של אנשים דרך מעבר רפיח. כיום כ-28,000 איש חוצים את המעבר בשני הכיוונים מדי חודש, וכבר אין רשימות המתנה ליציאה מעזה למצרים. כך שיציאת אנשים מעזה למקומות אחרים בעולם קלה יותר מאשר בעבר, ונתונה פחות לשליטת ישראל.

מה שלא השתנה כמעט הן המגבלות על תנועת סחורות ואנשים מעזה לישראל ולגדה המערבית. זה עיקר הבעיה כי עזה והגדה עדיין חולקות מערכות חינוך ובריאות משותפות, וקשורות באינספור קשרים משפחתיים וחברתיים. השווקים העיקריים עבור סחורות מעזה נמצאים בישראל ובגדה. למרות שהיציאה מעזה לאזורים אלה מוגבלת רשמית ל'מקרים הומניטריים חריגים", בפועל מאושרות כל חודש בסביבות 3,000 יציאות של פלסטינים מהרצועה לישראל: כמעט חצי מהן של אנשי עסקים, והשאר בעיקר של חולים ומלוויהם. בהשוואה ליותר מחצי מיליון היציאות שנרשמו כל חודש לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, זהו מספר זניח.

גם מפתיחת מעבר רפיח לא כולם יכולים ליהנות. בעזה מתגוררים אלפי אנשים חסרי מעמד ולחלקם חסרים המסמכים הדרושים כדי לצאת מהרצועה. עבור אנשים אלו, נסיעות מחוץ לעזה אינן אפשריות כיוון שהם אינם מוכרים על ידי ישראל, מצרים או כל מקום אחר. באמצעות שליטתה במרשם האוכלוסין הפלסטיני, ישראל ממשיכה לקבוע מי נחשב לתושב עזה ולכן יכול לקבל תעודת זהות ודרכון.

במקום הרביעי: אסור לישראל לעצור ספינות בדרכן לעזה על פי החוק

אנו מחזיקים בעמדה שלפי דיני כיבוש של המשפט הבינלאומי יש לישראל את הזכות לקבוע באלו דרכים יכנסו ויצאו אנשים וסחורות לרצועת עזה, ולהתנות את מעברם בבדיקות בטחוניות. אבל מוטלת עליה גם החובה לאפשר תנועה וגישה כדי לאפשר חיים תקינים ברצועה. במילים אחרות, הסמכות שמתירה לישראל לעצור ספינות היא אותה הסמכות שמטילה עליה אחריות לאפשר חופש תנועה בכפוף לבדיקות ביטחוניות חיוניות.

במקום השלישי: לישראל אחריות מלאה על המתרחש בעזה בגלל הכיבוש

לדעתנו, הנוסחה ההגיונית ביותר היא ששליטה שווה אחריות – המרחבים ותחומי החיים שישראל שולטת בהם ברצועה נמצאים תחת אחריותה, כמו היכולת לייצא והאפשרות לתנועה בין עזה לגדה המערבית. זה לא אומר שחמאס או הרשות הפלסטינית אינם נושאים באחריות למתרחש בתחומי שליטתם העיקרית, כמו הפקת ספרי לימוד או ניהול בתי הסוהר לדוגמא.

במקום השני: עזה זקוקה ליותר סיוע מבחוץ

אנו שומעים שוב ושוב את אותה מנטרה נכונה ומוכרת – אנשים מעוניינים לעבוד, לא לקבל צדקה. משפחת אבו שווארב

נכון שלפחות 70% מהאוכלוסייה מקבלים סיוע הומניטרי, אך הבעיה המרכזית איננה מחסור בסיוע אלא מחסור בפעילות כלכלית שתגמול אנשים מהתלות בסיוע כזה. אנו שומעים שוב ושוב את אותה מנטרה נכונה ומוכרת – אנשים מעוניינים לעבוד, לא לקבל צדקה. הגבלות על תנועה של אנשים וסחורות מנעו מתושבי עזה לעסוק בעבודה יצרנית המכבדת את בעליה, כמו למשל במקרה של נעימה אבו שווארב ומשפחתה.

החדשות הטובות הן שלעזה יש פוטנציאל להיות חלק יצרני ומשגשג מהכלכלה הפלסטינית: יש לה תשתיות, אוניברסיטאות, חברה אזרחית איתנה, תעשיה ואוכלוסייה משכילה מאד. זו לא סיבה לטעון שהכל בסדר או להיות שבעי רצון. זוהי קריאה להסיר את אותן הגבלות תנועה מיותרות שחוסמות בפני האנשים האלה את האפשרות לממש את הפוטנציאל שלהם במלואו.

במקום הראשון: יש משבר הומניטרי בעזה

כפי שהזכרנו קודם, כשצובעים את הרצועה במשיכות גסות של טרמינולוגיה קודרת, קל הרבה יותר להפריך אותן ולהסתיר את התמונה האמיתית. האם כל אוכלוסיית עזה מתמודדת עם משבר הומניטרי, מהסוג שמדמיינים כשחושבים על מקומות מוכי רעב או אסון? התשובה היא שלילית. עם זאת, קשה להתווכח עם העובדה שללא המאמצים והמשאבים של ארגונים בינלאומיים, כולל האו"ם, המצב עלול היה הרבה יותר גרוע. קשה גם לקבל את הגבלות התנועה, על השיתוק הכלכלי והתלות הכרונית בצדקה שהן גורמות, בעיקר כאשר המדיניות המוצהרת של הממשלה הנוכחית היא לאפשר פיתוח כלכלי ברצועה. אנחנו חושבים שהשאלה האם יש או אין משבר הומניטרי בעזה היא לא השאלה שצריך לשאול. לעיתים קרובות נראה לנו שעבור רבים, הקו האדום החמקמק שמגדיר מתי מצוקה הופכת ל"משבר המוניטרי" מסמן גם את גבולות תשומת הלב שלהם. אנו מאמינים שהאחריות והאינטרסים של ישראל ושל הקהילה הבינלאומית דורשים שנכוון גבוה מכך.

צמיחה כלכלית מונעת סיוע, מוכת אבטלה. צילום: stock.xchg

אם ישנו הישג חשוב אחד שניתן כבר עתה לזקוף לזכות מחאת האוהלים הרי הוא השינוי הדרסטי של השיח הכלכלי במדינה. לאחר חודש וחצי של מאהלים, עצרות ודיבורים, נראה שלמדנו שנתונים מאקרו-כלכליים לא תמיד מספרים את כל האמת. המלים "צמיחה כלכלית", מסתבר, יכולות לחפות על עוני, פערים חברתיים וייאוש.

את הלקח הזה ניתן ללמוד גם מדו"ח ועידת הסחר והפיתוח של האו"ם (UNCTAD), שפורסם אמש ומתאר את המצב הכלכלי בגדה המערבית וברצועת עזה. בעוד הדו"ח מציין כי ב-2010 הכלכלה הפלסטינית צמחה ב-9.3 וכלכלת עזה ב-15 אחוזים (לעומת 7.6 אחוזים בגדה) – צמיחה מרשימה לכאורה – הוא ממשיך ומתאר כיצד הצמיחה הזו רחוקה מלהוות מדד לכלכלה יציבה או מתאוששת.

על פי הדו"ח, הצמיחה היא למעשה סימן לבסיס כלכלי רעוע, ולמעשה היא מבוססת על סיוע זר ועל הגדלת הסקטור הציבורי. המגזר הפרטי הפלסטיני עדיין מוגבל מאוד, בעיקר בשל הגבלות מעבר אנשים וגישה מוגבלת לשווקים חיצוניים ולייבוא.

מפתיע, אם כן, שאתר "הארץ" בחר להדגיש דווקא את נתוני הצמיחה בכותרת שלו: "דו"ח של האו"ם קובע: צמיחה של 9.3% בשטחים בשנה שעברה". את הסיפור שמספרת הכותרת מחזקת גם התמונה שמעטרת את הכתבה – שתי נשים מבקרות במרכז מסחרי בעיר עזה.

כדאי להשוות זאת לכותרת של הסעיף הראשון בדו"ח עצמו: "צמיחה כלכלית מוּנעת סיוע, מוכת אבטלה, עם בסיס יצרני שחוק". הדו"ח מתאר כיצד הנתונים על צמיחה וירידה באבטלה בעזה נובעים בעיקר מהזרמת כספי סיוע למגזר הציבורי המנופח ולסקטור הבנייה, ולכן לא מעידים על התאוששות כלכלית ברת-קיימא.

עם זאת, ב"הארץ" לפחות פרסמו ידיעה על הדו"ח, והעובדות בגוף הכתבה מדויקות. ב-Ynet וב-NRG העדיפו להתעלם מהדו"ח לחלוטין. זה מצער, משום שבעוד שהישראלים מתחילים לדון כיצד לשפר את מצבם הכלכלי, ישראל יכולה, בשלושה צעדים קלים, להפסיק להפריע לפלסטינים ברצועת עזה לשפר גם את שלהם.

שנה שלמה חלפה מאז החליטה הממשלה על "הרחבת המדיניות האזרחית" כלפי רצועת עזה והקלת הסגר עליה. מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) חשש, אולי, שביום השנה הראשון שלה תוצאות ההחלטה אינן מובחנות מספיק – מה שנכון – ולכן פרסם לרגל האירוע דו"ח על יישום ההקלות.

כרגיל, אין לנו כמעט השגות על המספרים שמפרסם המתפ"ש. עם זאת, אנחנו ממשיכים להציע הקשר רחב יותר לבחינה שלהם שבתוכו הטפיחה העצמית על השכם בדו"ח קצת פחות משכנעת. ההקשר הבטחוני שמספק הדו"ח – הוא נפתח בנתונים על ירי רקטות לעבר ישראל במהלך השנה האחרונה – הוא חשוב, אבל אליו יש להוסיף גם את חובות ישראל לפי המשפט הבינלאומי, ההבטחות שנתנה הממשלה, והצרכים האמיתיים ברצועה. איך יראו המספרים אז?

למשל: "ישראל עובדת עם ארגונים בינלאומיים ועם הרשות הפלסטינית על מנת לקדם ולייעל פרוצדורות לאישור פרויקטים הממומנים על ידי גופים בינלאומיים. למטרה זו הוקם מנגנון לתיאום ולפיקוח כדי ליישם פרויקטים תוך התחשבות בצרכים ביטחוניים. עד כה אושרו 163 פרויקטים בינלאומיים ליישום".

ובהקשר הרחב יותר? סוכנות האו"ם לסעד ולתעסוקה (אונר"א), שאחראית למחצית מכל הפרויקטים שאישרה ישראל בשנה האחרונה, מדווחת שרק 27% מכלל הפרויקטים שכלולים בתכנית ההתאוששות והבנייה מחדש שלה אושרו עד כה. לדוגמא, מתוך 100 בתי ספר שביקשה הסוכנות לבנות אושרו רק 42, ומאחר שתהליכי האישור והבנייה עדיין כרוכים בנהלים בירוקרטיים מסורבלים, רק מחצית מתוך אותם 42 בתי ספר החלו להבנות. אכן "קידום וייעול".

ועוד מתוך הדו"ח: "במהלך השנה האחרונה 29,715 פלסטינים נכנסו לישראל מהרצועה. בנוסף, ישראל החליטה להגדיל את מספר הסוחרים הנכנסים לישראל ל- 70 ביום. 7,282 סוחרים נכנסו לישראל, לגדה המערבית ולחו"ל לצורכי מסחר בשנה החולפת כחלק מהפעילויות הכלכליות השוטפות ברצועת עזה".

ובחזרה להקשר הרחב. מעניין להשוות את המספרים האלה לחצי מיליון העובדים בממוצע שנהגו לצאת מהרצועה מדי חודש ערב פרוץ האינתיפאדה השניה. בנוסף, האישורים שניתנים כיום מיועדים ל"סוחרים בכירים" בלבד, המוגדרים ככאלה שיציאתם תתרום לשיפור כלכלת הרצועה. מעט הנשים הסוחרות בעזה כמו גם סוחרים צעירים, המבקשים ליצור קשרי מסחר עם ישראל והגדה, לא מקבלים אישור. כך מתעלמת ישראל מהתפיסה המקובלת לפיה עסקים קטנים הם סקטור בעל חשיבות קריטית לפיתוח ולקידום הכלכלה.

מתוך הדו"ח: במסגרת החלטת הקבינט על ייצוא תוצרת חקלאית, נמשך הפרויקט בתיאום עם הולנד לייצוא תותים ופרחים. בנוסף הוחלט לאפשר ייצוא פלפלים, אך הוא הופסק בשל איכות התוצרים שלא עמדה בסטנדרטים האירופאיים. כאלטרנטיבה אושר ייצוא של עגבניות שרי לשווקי אירופה.

גם כאן, ההקשר משבית את השמחה. בחמשת החודשים הראשונים של 2011 ישראל אמנם אפשרה הוצאת תוצרת חקלאית לייצוא לאירופה בהיקף זניח-כלכלית של שתי משאיות ליום בממוצע, אבל כבר למעלה מחודשיים לא יצאה מהרצועה אפילו משאית סחורות אחת. חוץ מזה, בניגוד להחלטת הממשלה ולהבטחות שניתנו לגורמים בינלאומיים שוב ושוב, עד כה לא אושר ייצוא טקסטיל וריהוט מהרצועה.

הקלות מסוימות בסגר יושמו במהלך השנה האחרונה, ויש לברך עליהן. אבל בתוך ההקשר הרחב של הצרכים וההבטחות, ברור שמדובר במעט מדי ולאט מדי.

בזמן שההכנות למשט בעזה בעיצומן, אנו מבקשים להמשיך להתמקד במצב האמיתי ברצועה ובעובדה שנכון להיום ישראל אינה מתירה הוצאת סחורות מהרצועה באופן מוחלט.

ב-8 בדצמבר החליט הקבינט המדיני-ביטחוני על שורת הקלות על יצוא הסחורות מרצועת עזה. ישראל, כך נאמר, תאפשר יצוא הולך וגדל מהרצועה של טקסטיל, ריהוט ותוצרת חקלאית. הבטחות אלה חזרו גם במסגרת חבילת המחוות עליהן הכריז רוה"מ בפברואר. אותן הבטחות חזרו והופיעו גם בדו"ח מאפריל למדינות התורמות, שכלל גם הודעה על התקנת מכשיר בידוק מיוחד במעבר כרם שלום שיאפשר הגדלה של הוצאת סחורות. אבל הבטחות לחוד ומעשים לחוד: חצי שנה עברה מאז החלטת הקבינט, והיקף הייצוא מעזה רק דעך.

מינואר 2011 ועד מאי, ישראל התירה רק ל-187 משאיות סחורה לצאת מהרצועה, ממוצע של שתי משאיות ליום. מה-12 במאי לא יצאה מעזה אפילו משאית אחת. מאחר שדרך מעבר רפיח לא עוברות סחורות, אין היום אפשרות להוציא סחורות מהרצועה. מעל מיליון וחצי איש, יצוא אפסי.

מדיניות שמונעת באופן גורף ייצוא סחורות אזרחיות מהרצועה היא, לכל הפחות, פשוט תמוהה. מדוע הותר לפלסטינים לייצא תותים, פלפלים, עגבניות שרי ופרחים דרך שטח ישראל בעונה, אך נאסר עליהם עכשיו לייצא באותה צורה ריהוט, טקסטיל ומוצרי מזון אחרים? ומדוע הייצוא שישראל כן אפשרה להעביר דרך שיטחה היה מוגבל רק לאירופה, ולא לשווקים קרובים יותר בישראל, בגדה או בירדן? האם לכך התכוונה הממשלה כאשר היא טענה כי היא עושה מאמצים "להביא לשיפור במצבה הכלכלי של האוכלוסייה ברצועת עזה"?

נזקן של הגבלות הייצוא הללו הוא עצום. הן מהוות את הגורם העיקרי לכך ש- 83% ממפעלי הרצועה משותקים לחלוטין או פועלים בפחות ממחצית התפוקה שלהם, זאת  לפי מדגם של התאחדות התעשיינים בעזה. הגבלות אלו גם משפיעות על אחוז האבטלה הגבוה (30.8%) בקרב תושבי הרצועה.

לפני ההגבלות שהטילה ישראל, תעשיות הביגוד והטקסטיל בעזה מכרו כ-70 אחוזים מסחורתם מחוץ לרצועה. כיום, לאור האיסור על יצוא טקסטיל, תעשייה זו סבלה מכה אנושה. אותו הדבר נכון גם לגבי מגזרים עסקיים אחרים, כריהוט ומזון, שתלויים בשווקים מחוץ לרצועה כדי לשרוד.

מה יכול להסביר פגיעה חריפה כל כך בסיכוייהם של תושבי הרצועה להתפרנס בכבוד? רה"מ אמר בראיון לפני שנה שצריך להסיר את הסגר האזרחי ולהשאיר רק "סגר בטחוני", אבל קשה למצוא טיעון בטחוני שיצדיק מניעה מוחלטת של הוצאת סחורות. הסחורות ממילא עוברות בידוק בטחוני פרטני, כמו כל סחורה שיוצאת או נכנסת דרך גבולות ישראל. מכירת כורסאות מתוצרת עזה בגדה לא תספק נשק לחמאס, ושיווק גרביים מייד-אין חאן-יונס בישראל לא תסייע לבניית בונקרים ברצועה. אם ישנו מניע ביטחוני או אחר להימנעות הממשלה מעמידה בהבטחותיה, מימוש המדיניות שהיא עצמה הגדירה כאינטרס ישראלי, מן הראוי שהוא יוסבר לציבור.

אף כלכלה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן ללא מסחר ויצוא, ומצבה הנוכחי של כלכלת עזה מהווה תזכורת כואבת לעובדה זו. כלכלה יציבה היא אחד התנאים לחברה מתפקדת, והגבלות הייצוא מקשות על פיתוח חברה כזו, שהוא אינטרס חיוני הן לישראל והן לפלסטינים. בלי ייצוא, לא יתכן מגזר פרטי עצמאי, והברירה היחידה שנותרת היא כלכלה שבה הכסף זורם רק מלמעלה למטה – מהשלטון ומתורמים חיצוניים אל האזרחים.

ישראל החלה במצור על עזה במטרה מוצהרת לשים קץ לשלטון החמאס. לאחר ארבע שנים, ניתן כבר לומר שמדיניות זו נכשלה באופן מוחלט. הגבלות הייצוא הפכו את תושבי הרצועה לתלויים בחמאס יותר מאי פעם, והקשו על חייהם יותר ויותר. לאחרונה נראית מגמת שיפור במצב ברצועה; שיעור האבטלה אמנם עדיין גבוה אך הוא ירד בהשוואה לשיעור שנמדד בשנת 2010. בנוסף, החלו פרויקטי בנייה חדשים. זו מגמה מבורכת, ואין דבר שיעזור לתהליך הזה יותר מלאפשר לכוחות היצרניים בעזה גישה לשווקים מחוץ לרצועה. אחרי ארבע שנים, אולי הגיע הזמן לשקול סוף סוף שינוי מדיניות.

בתחילת השבוע שעבר הודיע דובר צה"ל על "תנופת בנייה" ברצועת עזה, לאחר שמתאם פעולות הממשלה בשטחים אישר 121 פרויקטים הממומנים על ידי ארגונים בינלאומיים. על פי הידיעה, בעקבות אישור זה כלכלת עזה "צפויה להשתפר ולקבל זריקת עידוד".

זה צעד חיובי, אך יש לזכור שלא מדובר באישור חדש. הפרויקטים האלה כבר אושרו במהלך השנה האחרונה. עלות הפרויקטים שאושרו מהווה 20% בלבד מהתקציב המיועד לפרויקטים מתוכננים של UNDP ו- UNRWA ברצועת עזה.

אך מעבר להכרזות החוזרות על אישור אותם פרויקטים, בנייתם של אלו נעשית בקצב איטי מאחר שישראל מפעילה מעבר אחד בלבד לרצועה – כרם שלום – דרכו מוכנסות כלל הסחורות, באופן שלא משאיר די מקום לחומרי בניין. הכמות החודשית הממוצעת של חומרי בניין (ברזל, מלט וחצץ) שישראל אפשרה להכניס לרצועה בין אוקטובר 2010 לפברואר 2011 עמדה על כ- 20,000 טון, שמהווים כ- 7.6% מהכמות החודשית הממוצעת (264,000 טון) שהוכנסה לעזה לפני הטלת הסגר, בין ינואר למאי 2007.

במערכת הביטחון הודו שהמחסור בחומרי בניין פוגע בשיקום הרצועה אך טענו שהסיבה להגבלות הישראליות על הכנסתם לרצועה היא שחמאס יכול להשתמש בהם לצרכים צבאיים, כגון בניית מוצבים וציפוי מנהרות. לכן ישראל מפעילה מערכת בירוקרטית מסורבלת, שבין היתר דורשת מהארגונים הבינלאומיים תיעוד וליווי חומרי הבניין המיועדים להם, כאילו מדובר במשלוחים של אורניום מועשר.

אבל השיטה הזו לא באמת מספקת לישראל שליטה על הכנסת חומרי בניין לרצועה והשימוש בהם. לפי דו"ח של האו"ם, בין אוקטובר 2010 לפברואר 2011 הועברו בכל חודש כ- 98,000 טון של ברזל, מלט וחצץ דרך המנהרות ללא פיקוח של ישראל –פי חמש מהכמות שהוכנסה דרך המעברים באותה תקופה.

מעבר לחוסר היעילות של ההגבלות הישראליות למנוע מחמאס אספקה של חומרי בניין, המספר הזה ממחיש עד כמה גדול הביקוש לחומרי בניין ברצועה לעומת ההיצע המוגבל שמאפשרת ישראל להכניס דרך המעברים. הכמעט-מונופול שמעניקה מדיניות ישראל לתעשיית המנהרות על ייבוא חומרי בניין יכול לאפשר לממשלה המקומית להיות פעילה הרבה יותר מארגונים בינלאומיים בבניית מבנים חיוניים, בין היתר בגלל שמדיניות ארגונים אלה לא מאפשרת להם להשתמש בחומרים שמועברים במנהרות.

כלכלת עזה צמחה ב- 15% בשנה האחרונה, אך התוצר המקומי הגולמי עדיין קטן ב- 20% מגודלו ב- 2005. כפי שמצוין בדו"ח של קרן המטבע הבינלאומית שיצא לקראת פגישת המדינות התורמות לרשות ביום רביעי הקרוב, אחד הצעדים הדרושים להתאוששות משמעותית של הכלכלה הוא הסרת המגבלות הנוגעות לסקטור הפרטי, כגון האיסור על הכנסת חומרי בניין.

אפשר להניח שבחלק מחומרי הבניין שמוכנסים מהמנהרות נעשה שימוש צבאי כפי שאפשר להניח שנעשה גם בחלק מהתשתיות האזרחיות ובמוצרים בסיסיים אחרים. ועדיין, ישראל לא מגדירה חשמל, מחשבים או טלפונים כמוצרים דו-שימושיים ומאפשרת להכניסם לרצועה. האם מניעת הכנסת חומרי בניין למגזר הפרטי ועיכוב בניית מבנים חיוניים, ללא כל השפעה על יכולת החמאס להשיג חומרי בניין, היא באמת עניין הכרחי?

סגן שר החוץ אמר בשבוע שעבר שהמשך הברחות הנשק לרצועה מסכן את המשך יישום ההקלות בסגר. אין ספק שיש לישראל זכות לחסום משלוחי נשק, כמו שעשתה השבוע בלב ים. מה שלא ברור הוא הקשר בין הברחות הנשק במנהרות מסיני לבין המשך ההקלות על תנועתם של סחורות ואנשים באופן מבוקר, דרך מעברי הגבול.

הצעדים שננקטו להקלה על הסגר בחודשים האחרונים מבורכים בהחלט, אבל רוב הגבלות התנועה ברצועה עדיין בתוקף. לכן קיבצנו כאן שלוש הצעות לפעולות שצריכה מערכת הבטחון לעשות על מנת באמת להסיר את הסגר ועדיין לשמור על אינטרסים בטחוניים לגיטימיים.

הסרת המגבלות על ייצוא מהרצועה:

לאחרונה התירה ישראל ייצוא של עגבניות למכירה באירופה, בנוסף לאישור שנתנה לייצוא תותים, פרחים ופלפלים בחודשיים האחרונים. כעת עליה להסיר את המגבלות על ייצוא כלל הסחורות, בכפוף לבדיקות בטחוניות מתאימות, ולאפשר הוצאת סחורות לא רק לאירופה (ערוץ שרווחיותו מוטלת בספק) אלא גם לשווקים בישראל ובגדה המערבית. הייצוא הכרחי להזרמת כסף למגזר הפרטי בעזה, וכתוצאה מכך, לירידה באבטלה (העומדת על 37.4%) ולעלייה בצריכה. רק כך תתאפשר התאוששות לכל רוחב הכלכלה – בתעשיה, בחקלאות, במסחר ובשירותים.

ביטול האיסור על כניסת חומרי בניין:

במסגרת חבילת ההקלות שגיבש נתניהו לפני כחודש הבטיחה ישראל לאפשר באופן חריג הכנסת 40,000 טונות של חצץ לרצועה – כ-1,000 משאיות. כ-400 מתוכן כבר הוכנסו עד יום שלישי האחרון דרך מעבר סופה. זהו צעד ראשון, מאחר שהכמות החודשית הממוצעת של חומרי הגלם לבנייה (חצץ, מלט וברזל) שנכנסו לרצועה מאז החלו ההקלות ביולי 2010 עדיין עומדת על 4.4% בלבד מהכמות החודשית הממוצעת לפני יוני 2007. ברצועה קיים צורך דחוף בבניית בתי ספר, בתי חולים ובתי מגורים, שחלקם עדיין עומדים הרוסים כבר שנתיים – מאז 'עופרת יצוקה'. בנייתם מחדש דורשת ביטול האיסור על הכנסת חומרי בנייה לרצועה ופתיחת מעברים נוספים שיאפשרו את העברתם. כן, ישראל טוענת שתנועת החמאס תעשה שימוש במלט כדי לבנות בונקרים. אבל השלטון בעזה קונה מלט באופן חופשי דרך המנהרות. מי לא יכול לקנות? ארגונים בינלאומיים ומשפחות דלות אמצעים שמבקשות לבנות את ביתן מחדש.

לאפשר יציאת אנשים מהרצועה לפי תוצאות של בדיקות בטחוניות פרטניות בלבד:

ישראל אכן מתירה ליותר אנשי עסקים (אך לא לנשות עסקים!) לצאת מהרצועה למטרות מסחר בחודשים האחרונים, וזה תורם לכלכלה בעזה. אולם, פרט לסוחרים, המעבר בין הרצועה לגדה עדיין מוגבל ל"מקרים הומניטריים חריגים". כעת עליה להגדיל את מספר אישורי היציאה לאנשי עסקים, לאפשר לסטודנטים לצאת ללימודים בגדה, להרשות לאנשי חינוך ואקדמיה להיכנס אל הרצועה ולצאת ממנה לצורך השתלמויות, ולמעשה לאפשר מעבר אנשים בין הרצועה לגדה, בכפוף לבדיקות בטחוניות פרטניות בלבד.

תפישת משלוח הנשק השבוע היא הזדמנות לישראל להראות ששינוי המדיניות שהיא מיחצ"נת בשבועות האחרונים הוא אמיתי, ומבוסס על הבנה שהמאבק בהברחות הנשק לא יכול להצדיק ענישה קולקטיבית של כלל האוכלוסיה באמצעות הגבלות תנועה גורפות.

במסיבת עיתונאים שהתקיימה השבוע, הודיעו ראש הממשלה בנימין נתניהו ונציג הקוורטט טוני בלייר על חבילת צעדים חדשים המיועדים ל"שיפור תנאי החיים של הפלסטינים", במילותיו של טוני בלייר, ו"להגברת היציבות באזור", לפי נתניהו. הכרזה זו מגיעה על רקע אי היציבות במצרים, סגירת מעבר רפיח וצמצום הפעילות במנהרות. מהי המשמעות האמיתית של צעדים אלו עבור התושבים הפלסטינים בעזה?

הצעדים החדשים שהובטחו הם מבורכים וחשובים עבור המגזר הפרטי, הנאבק על הישרדותו, ועבור האוכלוסייה בכללותה; עם זאת, צעדים אלה, כמו גם שינויי המדיניות עליהם הצהיר הקבינט הביטחוני בסוף יוני רחוקים מלאפשר את שיקום הכלכלה וקיום חיים אזרחיים נורמליים ברצועה. כיום מאפשרת ישראל הכנסת שלושה אחוזים מחומרי הבניין הנדרשים ברצועה על מנת לשקמה, וייצוא של אחוז אחד מכמות התוצרים שהבטיחה בעבר כי תאפשר לייצא. מלבד הקושי בהכנסת חומרי בנייה, ישראל אישרה את התחלת הבנייה של חלק קטן בלבד מהפרויקטים שמנוהלים על ידי הקהילה הבינלאומית.

אנו מקווים שהצעדים החדשים יביאו לגידול במספרים אלה. חבילת הצעדים מבטיחה, למשל, כי 40,000 טונות של חצץ יוכנסו דרך מעברי סופה או קרני במהלך פברואר 2011. לא ברור, עם זאת, מה יהיה בהמשך השנה, כי ההכרזה מרמזת על כך שפתיחת מעבר סופה תהיה מחווה חד-פעמית שנועדה להפטר מעשרות אלפי טונות של חצץ שהצטברו בו מאז שישראל אסרה על כניסת חומרי בנייה ב-2007 וסגרה את המעבר ב-2008.

במסגרת חבילת הצעדים הובטח אישור ל-20 פרויקטים נוספים של בנייה, צעד מבורך גם כן, בתנאי שתיאום כניסתה של כל משאית הנושאת מלט וברזל לא יימשך חודשים, כפי שקרה עד כה. אונר"א בלבד מדווח כי רק תשעה אחוזים מתוכניות הבנייה של הסוכנות אושרו עד כה.

הצעדים כוללים גם את צמצום התלות של רצועת עזה בישראל לצורך הפעלת תשתיות – בין היתר על ידי חיפוש מקורות אנרגיה חדשים והגברת היכולת לטיהור שופכין ולהתפלת מים. רק כדי לסבר את האוזן, הסכום שמשלמת הרשות הפלסטינית לישראל עבור חשמל שמועבר לעזה עומד על כ-40 מיליון שקלים לחודש. ההערכה היא שפיתוח תשתית שתספק את הצורך בחשמל בעזה יארך מספר שנים – בהנחה שישראל תימנע מצעדים בהם כבר נקטה בעבר, כגון איסור על הכנסת חלקי תשתית והפצצת תחנת הכוח.

אך הדיון איננו נסוב רק על "שיפור תנאי החיים", שהורעו באופן דרמטי ומכוון בשלוש וחצי שנות הסגר; בזמן שישראל מנהלת משא ומתן על מספרים עם הנציג החשוב ביותר של הקהילה הבינלאומית, נשללת זכותם של תושבי עזה לבנות בתי ספר, בתי חולים ובתים, ונשללת זכותם לנסוע, לייצר ולמכור סחורות – פעולות החיוניות לצורך שיפור תנאי החיים שלהם. אם אכן היה שינוי בתפיסה, וביטחון הינו הקריטריון היחיד להגבלות המעבר של סחורות אל עזה וממנה, נראה שהצעדים המובטחים אינם מרמזים על כך.

בתקופה האחרונה נשמעו הכרזות כי ישראל תתיר הוצאה מוגבלת של סחורות מעזה, צעד מעודד מאוד, והוצע כי כלכלת עזה מראה סימנים של התאוששות, וכי השפעת הסגר על העוני ברצועה מוגבלת. עם זאת, בחינה מדוקדקת יותר של המציאות מאחורי המספרים מגלה פעילות כלכלית מוגבלת, המונעת בעיקר על ידי עזרה הומניטארית חיצונית.

מאז הטלת הסגר, התלות של תושבי עזה בכספי סיוע רק גוברת לאור שיתוק המגזר הפרטי: OCHA מדווח כי  התלות של תושבי עזה בעזרתם של ארגונים בינלאומיים גדלה מ-63% ל-80%. בנוסף, קרן המטבע הבינלאומית דיווחה לפני כשלושה חודשים שהתוצר הלאומי הגולמי בעזה עדיין קטן ב- 40% ממה שהיה בשנת 1994 ועליו לצמוח עוד כדי להגיע לרמה בה היה בשנת 2007.

מדוע הפעילות הכלכלית היא כה מצומצמת והתלות בארגונים הבינלאומיים כל כך חזקה? יש לכך הסבר די פשוט: הסגר על הרצועה. הסגר אינו מתבטא רק בחסרונם של מוצרים (הכוסברה הפכה לכוכבת לרגע כאשר נודע שהכנסתה נאסרת על ידי ישראל), אלא בעיקר בכך ששיווק ומכירת סחורות מחוץ לעזה, כניסתם של חומרי בנייה, ותנועת אנשים חופשית נאסרות.

לפני 2007 כ-70 משאיות עזבו כל יום את הרצועה עם מוצרי צריכה וחקלאות לייצוא. מאז ההכרזה על ההקלות בסגר ביוני האחרון ועד 23 לדצמבר, עזבו את הרצועה כ-70 משאיות. כלומר, כשני שליש משאית ביום.

משאית באזור כרם שלום. צילום: מוחמד עזאיזה, גישה

סיבה נוספת לפעילות הכלכלית המצומצמת היא האיסור על כניסת חומרי בנייה. לפני האיסור, תושבי עזה היו מכניסים 5000 משאיות של חצץ, מלט, וברזל כל חודש, בהשוואה לממוצע חודשי של 149 משאיות לחודש במהלך ששת החודשים מאז הכרזת ישראל על ההקלות. כתוצאה מכך חלה ירידה דרסטית במספר המועסקים בענף הבניה.

אם כך, לא פלא שמי שעובד בעזה – לרוב נתמך על ידי כסף ציבורי.  על פי דו"ח שפורסם לאחרונה על ידי מכון המחקר הבריטי קרן פורטלנד, במגזר הפרטי ירד מספר מקומות העבודה מ-100 אלף ל-30 אלף בין השנים 2006 ל-2010 – בעוד שב-2006 רק 28% מכלל המועסקים עבדו במגזר הציבורי, כיום 70% מכלל המועסקים עובדים במגזר הציבורי. אלו שאיבדו את עבודתם מוצאים פרנסה בעיקר במגזר הציבורי: במשרדי ממשלה מקומיים, בארגונים בינלאומיים, ובארגונים לא ממשלתיים. בעוד שאוכלוסיית עזה גדלה מ-1.41 ל-1.54 מליון בין סוף 2007 לאמצע 2010, מספר מקומות העבודה נשאר סטטי והעובדים עברו מהמפעלים, מהשדות ומאתרי הבנייה לעבודה עבור הרשות הפלסטינית, שלטון חמאס וארגונים בינלאומיים. המגזר הציבורי חשוב לחברה – הוא כולל את המורים, הרופאים, והעובדים ההומניטאריים – אבל המגזר הפרטי הוא המנוע של פיתוח כלכלי.

השאלה שצריכה להישאל, אם כן, היא לא האם יש משבר הומניטארי בעזה, אלא האם יש פגיעה מכוונת בכלכלה – ובעקבות כך ברווחת האוכלוסייה – ואת מי זו משרתת. מה הסיכוי שאחוז התושבים החיים מתחת לקו העוני ירד, ושכלכלת עזה תכנס לתקופת צמיחה משמעותית, ללא שיווק סחורות מחוץ לרצועה, ללא מעבר אנשים, וללא בנייה?

השבוע הכריז משרד הבטחון על "פתיחת עונת הייצוא" מרצועת עזה – המשכה של תכנית מוגבלת בזמן ובכמות, שמאורגנת וממומנת באופן חלקי על ידי ממשלת הולנד מהזרעים ועד ההפצה בשווקים, והמאפשרת לקומץ חקלאים בעזה לשווק תותים ופרחים בשווקים באירופה. בינתיים, השבוע יצאו 7 משאיות.

כמו בכל שנה מאז יוני 2007, ייצוא הפרחים והתותים הוא החריג שמעיד על הכלל: בעוד שבשנת 2005, תושבי עזה הוציאו לשיווק בישראל, בגדה המערבית ובחו"ל כ-70 משאיות ליום, ובעוד שישראל הבטיחה במסגרת הסכם המעברים לאפשר יציאתן של 400 משאיות ליום, בפועל, מאז יוני 2007 ישראל אפשרה ל- 262 משאיות בסך הכל לצאת מעזה, כלומר כשליש משאית בממוצע ליום עבודה.

היקף הייצוא מסוכם בתרשים הבא:

מספר ממוצע (יומי) של משאיות שיצאו מרצועת עזה מיום 14.6.2007 ועד יום 1.12.2010:

השנה, משרד הביטחון מבטיח הרחבה מסוימת של האפשרות לייצא: עד 10 משאיות ליום של תותים ופרחים בעונת החורף ובפעם הראשונה מאז 2007, ישראל שוקלת את האפשרות לייצא גם עגבניות שרי ופלפלים אדומים, גם במסגרת הפרויקט ההולנדי, אך אין לכך עדיין אישור סופי. האיסור הכללי על ייצוא – של רהיטים, בגדים, מוצרי חקלאות אחרים – עומד בעינו.

התוצאות הן צפויות: בגלל האיסור על ייצוא, כשני שליש מהמפעלים בעזה מושבתים או פועלים בתפוקה מזערית, והאבטלה נעה סביב ה-40%.

צילומים: מוחמד עזאיזה, עמותת גישה

המשך האיסור הכללי על ייצוא מעלה תהיות באשר לכנות ההכרזה, לפיה ההגבלות על מעבר סחורות אל רצועת עזה וממנה נובעות אך ורק מסיבות ביטחוניות. הרי, אם אפשר לבדוק ביטחונית מכולות עמוסות בתותים ובפרחים, מדוע לא ניתן לקיים בדיקות ביטחוניות של כלל הסחורות, פירות עבודתם של עובדי המפעלים בעזה, כפי שנעשה עד ליוני 2007? הגבלה נוספת, שהקשר בינה לבין צורך בטחוני אינו ברור, היא סירובו של משרד הביטחון לאפשר לתושבי עזה להוציא את התוצרת החקלאית שלהם גם לישראל, לגדה המערבית או לירדן. אם הפרחים נכנסים לישראל בדרכם לאירופה – מדוע ישראל מסרבת לאפשר להם להמשיך לגדה המערבית או לירדן או להימכר בחנויות הפרחים בישראל?

נדמה, כי משרד הביטחון החל ליישם את התכנית שעליה הכריז שר החוץ אביגדור ליברמן, לפיה ייסגרו הרמטית את המעברים בין ישראל לרצועת עזה וכתוצאה מכך – גם בין רצועת עזה לגדה המערבית. במקום לשווק את תוצרת הרצועה בישראל, בגדה ובירדן, שהיו צרכניה העיקריים של הסחורה החקלאית מעזה עד לשנת 2007, צריכים התותים והפרחים לעשות את הדרך הארוכה להולנד, במחיר עלות כה יקר שלחקלאים כמעט ולא נותר רווח. זוהי כלכלה לא ידידותית לסביבה ולא ידידותית לחקלאים וליצרנים בעזה. לאחרונה הכריז שר החוץ ליברמן כי "נשמח כמובן אם יימצאו קונים שיהיו מעוניינים לרכוש מעזה" וכי "אנו מוכנים לשתף פעולה עם כל מי שמוכן להשקיע כסף, וליצור שוק עבור המוצרים של עזה". ובכן, שר החוץ ליברמן, לא צריך להשקיע כסף, אלא רק לפתוח את המעברים!

לקראת כינוס ועדת הקישור אד הוק לסיוע לפלסטינים פרסם משרד החוץ הישראלי דו"ח המפרט את הצעדים שננקטו כדי לשפר את כלכלת עזה בעקבות החלטת ממשלת ישראל מיום 20 ביוני 2010 "להקל" את הסגר. להלן סיכום של הנקודות המועלות בדו"ח ונתונים נוספים שממקמים אותן בקונטקסט נכון יותר.

נכון: "התנועה גברה במידה ניכרת. מספר המשאיות המתואמות עם הרשות הפלסטינית מגיע בדרך כלל לקיבולת המקסימלית הנוכחית של 250 משאיות ביום."

נכון יותר: הגם שנפח המשאיות גדל, מספר המשאיות הנכנסות הוא רק 38% מהביקוש בחודש האחרון, בגלל סירובה של ישראל לפתוח מחדש את המעברים שהיא סוגרת מאז 2007.

נכון: "קרן המטבע הבינלאומית מעריכה את צמיחת התוצר המקומי הגולמי במחצית הראשונה של 2010 (בהשוואה למחצית הראשונה של 2009) ב- 9% בגדה המערבית ו- 16% ברצועת עזה."

נכון יותר: דו"ח קרן המטבע הבינלאומית מצביע על כך שנראית צמיחה בין השאר משום שהמחצית הראשונה של 2009, אשר כללה את המבצע הצבאי "עופרת יצוקה" ותוצאותיו, מהווה בסיס נמוך מאוד כנקודת השוואה. התוצר הלאומי הגולמי בעזה לאדם עדיין קטן ב- 40% ממה שהיה בשנת 1994 ועליו לצמוח עוד כדי להגיע לרמה של 2007, כתוצאה ממדיניות ישראלית נמשכת של "לוחמה כלכלית" הכוללת איסור על ייצוא. קרן המטבע הבינלאומית ציינה שהתאוששות כלכלית אמיתית וארוכת טווח מחייבת הסרת האיסור על ייצוא וההגבלות על כניסת חומרי גלם.

נכון: "הצמיחה בתחום הבנייה גדל ב- 20% ברבעון הראשון של שנת 2010 (בהשוואה לרבעון המקביל בשנת 2009)."

נכון יותר: הרבעון המקביל בשנת 2009 כלל את מבצע "עופרת יצוקה" שבו עדיין נהרסו בניינים באופן פעיל על ידי הצבא. הודות לתהליך אישור מסורבל ולקיבולת המוגבלת של המעברים נכנסו רק 132 משאיות עם מלט וחצץ מאז ה"הקלות", למרות שיש צורך בעשרות אלפים. האו"ם מציין כי בקצב הזה ידרשו 75 שנה לערך להכניס את כל החומרים שנדרשים עבור תוכנית השיקום של אונר"א.

נכון: "מספר פרויקטים כבר יושמו במלואם או שנמצאים בעיצומם. בין הפרויקטים נמנית … חלוקת מכולות שישמשו ככיתות לימוד, פרויקט של האו"ם."

נכון יותר: ילדים בבתי הספר של אונר"א נאלצים ללמוד במכולות הללו בגלל שלמרות "ההקלות" ישראל עדיין לא אישרה את כניסתה של אף משאית אחת של חומרי בניין עבור 100 בתי הספר החדשים שאונר"א ביקשה לבנות.

נכון: "ביולי… הונפקו 2,457 אישורי יציאה [מרצועת עזה]."

נכון יותר: מספר זה הוא פחות מאחוז אחד ממספר היוצאים בספטמבר 2000, לפני שהטילה ישראל מגבלות חמורות. ישראל הודיעה כי "אין בהחלטה זו [על ההקלות] כדי  להרחיב את הקריטריונים [ליציאה]."