גם השבוע אנחנו מבקשים להבין מה קורה לתעשייה בעזה, כשכניסת מוצרי צריכה, כגון רהיטים, מותרת, בעוד שרק לאחר חודשים ארוכים הותרה כניסת חומרי גלם לייצור רהיטים, והאיסור על ייצוא הוא מוחלט. הפעם דיברנו עם תחסין אל-איסי, מנהל חברת אל-איסי לרהיטים בעיר עזה, שמשפחתו מייצרת רהיטים לשוק בעזה מאז שהחברה נוסדה בשנת 2000.

עובדים במפעל רהיטים בעזה (למצולמים אין קשר לכתבה)

בניגוד למפעל הטקסטיל עליו כתבנו בשבוע שעבר, מפעלו של אל איסי לא ייצא לגדה המערבית לפני 2007, אלא התמקד בשוק המקומי. אולם מאז הוטל האיסור הגורף על ייצוא ביוני 2007, אל איסי מוצא את עצמו מתחרה עם כל אותם היצרנים שאינם יכולים לייצא לגדה על השוק המקומי הקטן ברצועת עזה. השוק מוצף בסחורות מקומיות, בנוסף לסחורות הישראליות שמותרות לכניסה, וכך המחירים יורדים עד למצב שבו הסוחרים מתקשים לראות רווח.

אך זוהי לא הבעיה היחידה. אל איסי מסביר כי בזמן שישראל אסרה על הכנסת לוחות עץ, קנה לוחות יקרים שהוברחו מהמנהרות. לאחר שהאיסור הוסר, גילה אל איסי כי מחירם של הלוחות שקנה יקר פי שלושה ממחיר לוחות העץ שנכנסו לאחרונה לרצועה דרך המעברים הישראלים. כך מצא עצמו אל איסי נאלץ להתחרות נגד סוחרים ששילמו את המחיר הזול, ובסופו של דבר נאלץ לצמצם את היקף הייצור ב-50%. אם היה ממשיך לייצר בהיקפים הרגילים, אומר אל איסי, היה מגיע להפסדים של עד 50 אלף דולר.

מפעל רהיטים בעזה

האיסור על ייצוא מביא לא רק להצפת השוק במוצרים זולים, אלא גם לעלייה דרסטית באחוזי האבטלה. בעוד בעבר עבדו אצל אל-איסי 18 נגרים בנגריות של המפעל, היום עובדים שם חמישה עובדים בלבד. הפועלים, אומר אל איסי, הם אלו שהכי סובלים מהמצב. עד כדי כך, שרובם כיום סומכים על סיוע של ארגונים מקומיים ובינלאומיים: "רובם מתוסכלים ומיואשים מהמצב הכלכלי", אומר אל איסי בעצב, "ולנו הסוחרים אין מוט קסמים שיאפשר לשנות את המצב הקיים בעזה".

אם כך, האיסור על ייצוא, שהוא אחד ההיבטים החשובים של הסגר על עזה, משפיע באופן ישיר על זכותם של תושבי הרצועה להתקיים בכבוד.

מה קורה לתעשייה כשהשוק המקומי נפתח למוצרי צריכה אך מעבר חומרי גלם וייצוא נותרים מוגבלים? מה שבטוח הוא שלא מתאפשרת התאוששות כלכלית.

החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני על ההקלות בסגר על רצועת עזה הותירה על כנו את האיסור הכמעט גורף על ייצוא מהרצועה. במקביל, חומרי גלם לתעשייה החלו לעבור רק בתחילת חודש יולי ולאור הקיבולת המוגבלת של המעברים, הם מועברים בטפטופים (בחודש יולי היוו 4% בלבד מכמות הסחורות שהועברה) זאת בזמן שפריטים מוגמרים מישראל מועברים לרצועה. שילובם של כל אלה לא מאפשר את התאוששותם הכלכלית של תעשיינים וסוחרים ברצועת עזה בפרט ושל הכלכלה בכלל, כפי שמעידים דבריו של ג'יהאד אבו דן, בן 22, נשוי ואב לשניים, אשר למשפחתו מפעל טקסטיל בצפון הרצועה, באזור בית להיא. אביו היה פועל טקסטיל אשר הקים מפעל המתפרש על פני שטח של 1500 מ"ר ומפרנס את כל המשפחה המורחבת. ג'יהאד מספר:

"ההקלות עליהן הכריזה ישראל לא רק שלא עזרו לנו, הן אף הזיקו. הייצוא עדיין אסור וזו בעיה, כי מעבר לכך שהשוק בעזה קטן מאוד, נכנסו הרבה בגדים מוכנים – מישראל ומסין. השוק בעזה הוצף במוצרים, יש הרבה היצע ופחות ביקוש, ובגלל התחרות הגבוהה אנחנו נאלצים להוריד מחירים. כל עוד אין ייצוא, קשה לעובדים בענף הביגוד והטקסטיל להרוויח ולייצר. לאחר שלוש שנים של סגר איבדנו את הקשרים שיצרנו בעבר עם לקוחות מישראל, והם פנו למקומות אחרים."

לפני הסגר עבדנו במלוא יכולת הייצור – ייצרנו מדי יום 2,000-3,000 פריטים. לא ייצרנו לשוק המקומי, כל הייצור שלנו היה מיועד לייצוא לישראל ולחו"ל. ייבאנו אז חומרי גלם דרך מעבר קרני, בין משאית למשאית וחצי 3 פעמים בשבוע. וייצאנו בין משאית למשאית וחצי של סחורה מדי יום, 2-3 פעמים בשבוע."

מפעל חברת מוחמד אבו דן ושות'. כיום פועל המפעל רק ב-10% מיכולת הייצור שלו.

ממש לפני הסגר, קיבלנו הזמנה מלקוח ישראלי שביקש 100,000 פריטים בתוך שלושה חודשים. הספקנו לשלוח לו 30% מההזמנה אולם אז ישראל סגרה את המעברים וכל שאר הסחורות נשארו ברצועה – הוא לא הפיק תועלת מההזמנה וגם אנחנו לא. כיוון שהבגדים בשוק המקומי יותר זולים, נאלצנו להוריד מחירים כדי למכור את הסחורה והפסדנו כסף."

כיום אנחנו מעסיקים 25 פועלים, לעומת מאתיים לפני הסגר. אין הרבה עבודה, השוק בעזה קטן מאוד והרווחים מזעריים, אנחנו בעיקר מכסים את עלות הייצור, אבל אנחנו ממשיכים לפעול מתוך רצון לשמור על המפעל שאבא שלי הקים. לפני הסגר הרווחנו טוב מאוד ואחרי הסגר 'הפסדנו טוב מאוד'. מתוך 180 מכונות תפירה, אנחנו עובדים היום עם 20 מכונות. יותר ממחצית המכונות התקלקלו, בין היתר בגלל הזמן הרב במהלכו היו מושבתות. אנחנו מייצרים כיום כ-300 פריטים ליום, 10% מיכולת הייצור שלנו והייצור בפועל לפני הסגר. שעות רבות אין לנו חשמל, ובזמן הזה אנחנו לא עובדים. אנחנו מתאימים את סדר היום שלנו לפי אספקת החשמל – לפעמים עובדים מ-6 בבוקר עד אחת בצהריים, מפסיקים כיוון שאין חשמל, וחוזרים אחרי סיום הפסקת החשמל, למשל מעשר בלילה עד חמש בבוקר. יש לנו גנרטור גדול מאוד, אבל אנחנו לא משתמשים בו כי העלות שלו גבוהה – כ-30 שקל לשעה."

מפעל חברת מוחמד אבו דן ושות'. מתוך מאתיים עובדים לפני הסגר, כעת מועסקים רק 25, ורק 20 מכונות עובדות מתוך 180 בעבר.

ענף התפירה והטקסטיל בעזה  – נתונים כלליים

בשנת 2005, לפני הסגר, נאמד ערך הייצור של ענף התפירה והטקסטיל ברצועת עזה בכ-39 מיליון דולר, וכ-70% מהתוצרת נועדה לייצוא לישראל ולגדה המערבית. בשנת 2000 עבדו כ-37,000 אנשים בענף ואילו כיום מוערך מספר העובדים בכ- 1,500 איש. בעבר פעלו ברצועת עזה כ-600 חברות תפירה וטקסטיל, אולם ההערכה היא שכיום רק כ-10% מהן פעילות.

מקור: PalTrade ואיחוד תעשיית הטקסטיל

לאחרונה פרסמה סוכנות אי-אפ-פי כתבה על שתי אחיות מרצועת עזה, בנות 13 ו-16, שיצאו לעבוד בדייג כדי לפרנס את משפחתן בעקבות מחלת אביהן. הכתבה זכתה לעניין רב, תורגמה ופורסמה באתרים בשפה הערבית. נכון, זה לא שגרתי ששתי בחורות בחברה שמרנית בוחרות בעיסוק שנחשב לגברי אך לאור המצב הקשה בעזה – 39.3% אבטלה ברבעון השני של 2010, ובעת שמספר האנשים החיים בעוני מחפיר עלה בשנתיים האחרונות מ-100,000 ל-300,000 לפי נתוני משרד המתאם ההומניטרי של האו"ם בשטחים הכבושים – בוחרות נשים רבות לקחת יוזמה ולצאת לחפש פרנסה.

בנוסף על עדויות מהשטח על התופעה, גם נתונים סטטיסטיים מעידים על שינוי. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אחוז הנשים המשתתפות בשוק העבודה בעזה ברבעון השני של 2010 הגיע ל-11%, נמוך ביחס למדינות אחרות, אך הוא מצביע על עלייה הדרגתית, שכן בשנת 2005 (קודם לסגר) רק 9% מהנשים השתתפו בשוק העבודה.

מורה בעזה

הגם שאחוזים אלה כוללים בעיקר נשים שעובדות במגזר הציבורי ובעבודות שירות אחרות, ישנם תחומי תעסוקה שנשות עזה "המציאו" כתוצאה ממציאות החיים תחת הסגר ואשר לסטטיסטיקאי לא קל לאתרם: איסוף שאריות חומרי בנייה לצורך מיחזור במפעלים, מכירות בבסטות בשווקי עזה, עזרה בעבודה חקלאית ועוד. חלק מעבודות אלה אף עשוי להיות כרוך בסכנה ממשית כגון העבודה באזור החיץ, בו מצויות 30% מהאדמות החקלאיות בעזה, אשר ישראל אינה מאפשרת גישה אליו.

עבודות אלה הן בבחינת תחליף לא מרצון עבור נשים רבות, אשר עבדו בעבר בענפי התפירה והקוסמטיקה (כעצמאיות או כעובדות במפעלים). ענף התפירה, לדוגמה, ספג הפסדים רבים כתוצאה מאיסור העברת חומרי גלם לתעשייה בשלוש השנים האחרונות. גם בחודש יולי, למרות ההקלות בהכנסת פריטים, הועברו מעט חומרי גלם – רק 4% מכלל 3,770 המשאיות שהועברו, וזאת עקב הקיבולת המוגבלת של המעברים של רצועת עזה שישראל מאפשרת את פתיחתם. אולם, גם במידה וכל חומרי הגלם הנדרשים יועברו, לא תתאפשר הפעלה של מלוא יכולת הייצור של הענף ואף לא תתאפשר חזרתן לעבודה של כלל העובדות. זאת, מהסיבה הפשוטה, שמרבית עבודות התפירה נשענו על ייצוא המוצרים לישראל ולגדה המערבית. כל עוד ישראל מותירה על כנו את האיסור הכמעט מוחלט לייצא מרצועת עזה, לא הרבה ישתנה.

עליית אחוז הנשים המשתלבות בשוק העבודה הוא תמיד דבר מבורך ורצוי, אך כדאי שזה יהיה מהסיבות הנכונות.

אפילו פרשנים מנוסים לא הצליחו שלא לבטא השבוע תדהמה נוכח העדות הטלויזיונית של בכירים ישראלים, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, בפני ועדת טירקל, שהופקדה על חקירת היירוט הצבאי מ-31 במאי של ספינות שהיו בדרכן לעזה. כמו שהצביע עיתון הארץ במאמר מערכת חריף, נתניהו הודה מייד שהחלטות ישראל לגבי הסחורות המותרות והאסורות למעבר לעזה לא התבססו על דאגה לרווחת האוכלוסיה ברצועה, כי אם לדמותה של ישראל בתקשורת הבינלאומית:

"למרות שלא היה משבר הומניטרי בעזה, החלטתי להקל בהדרגה על המגבלות ועל תנועת הסחורות במעברים היבשתיים. עשיתי זאת משום שבמהלך הזמן ובהדרגה הפכו מגבלות אלה לנטל מדיני והסברתי".

אם ההגבלות אכן היו, כטענת נתניהו, חיוניות ל"מניעת כניסת נשק ואמצעים תומכי לחימה לרצועה", הקלתן אך ורק במטרה לשפר את יחסי הציבור של ישראל הינה לכאורה חסרת אחריות. אם הן לא היו חיוניות לביטחון – מדוע הן הוטלו בכלל?

גם את טענתו הבאה של נתניהו מצאנו מתמיהה: "הגדלנו את מספר המשאיות הנכנסות לעזה בכ-30% בחמשת החודשים שקדמו למשט". לפי משרד החוץ הישראלי, בחמשת החודשים הראשונים של 2010 ישראל הפחיתה למעשה את מספר המשאיות המורשות לעבור לעזה ב-9%, ביחס ל-2009 (ראו את העמודים הראשון והאחרון של דוח משרד החוץ, אשר מראה שהממוצע החודשי של משאיות המורשות לעבור לעזה ב-2009 היה 2,576, בהשוואה ל-2,329 בלבד בחמשת החודשים הראשונים של 2010).

השינוי האמיתי במספר המשאיות המורשות לעבור לעזה בא רק אחרי אירוע המשט, כשישראל נדחקה להצדיק את מדיניותה, שחוסמת תנועה של אנשים וסחורות לעזה ומחוצה לה: בשבוע שעבר התירה ישראל לתושבי עזה לקבל 1,126 משאיות עמוסות סחורה – כ-45% מהצורך – בהשוואה ל-25% מהצורך לפני אירוע המשט.

ייצוא ותנועת אנשים, החיוניים לצורך שיקום כלכלי וחיים סדירים בעזה, עדיין אסורים. אולי הגבלות אלה אינן מהוות "נטל מדיני והסברתי" כבד מדי?

הפעילות הכלכלית החדשה בעזה הפכה לאחרונה לשיחת היום: הקניון החדש הוא חביב התקשורת, כמו גם דיווחים על פארק מים, מרכז תקשורת ובתי קפה ומסעדות חדשים. לא חשוב שכל אלה מתאכסנים בבניינים קיימים אשר שופצו, או בכאלה אשר נבנו מחדש מחומרים ומימון שהגיעו מכלכלת המנהרות; נראה שעצם הקיום של מקומות בילוי ספורים בעזה מצביע על ההעדר המוחלט של בעיות כלשהן בנוגע לחופש תנועה. זהו לא המצב, כפי שדיווחנו בשבוע שעבר. לדאבון הלב, קניון חדש וכמה פרוייקטים הומניטריים לא מצביעים על כיוון של שיקום, התאוששות ופיתוח של ממש, להם זקוקה עזה, במיוחד על מנת שצעירי עזה יוכלו להשתלב בשוק הכלכלה.

בסוף יולי נודעו תוצאות בחינות הבגרות, לחרדתם או לשמחתם של 36,594 מסיימי התיכון בעזה. במהלך חופשת הקיץ צעירים אלה מתכננים את עתידם, כמו בכל מקום אחר בעולם. האם הם יירשמו לאחת מחמש האוניברסיטאות של עזה, אשר לא מציעות תארים חיוניים במדעי הסביבה, הנדסה רפואית, רפואה וטרינרית וריפוי בעיסוק? או שינסו לנסוע לחו"ל, מאחר והמעבר לאוניברסיטאות הגדה המערבית עודנו אסור? האם הם יצטרפו ל-34 אחוזי המובטלים בעזה, או יחפשו עבודה במקום אחר, אולי מתחת לאדמה?

צילום: קרל שמברי/אוקספם

בחודש יולי, בעקבות החלטת הקבינט "להקל" על הסגר, רק 4% מהסחורות שעברו לעזה היו חומרי גלם שמיועדים לייצור , וכמובן שהאיסור על ייצוא נותר בתוקפו. תחת תנאים אלה, ברור שהשוק בעזה אינו יכול לפתע לזנק, ושלא הכל טוב ושפיר.

צעירי עזה מוסיפים להמתין להתחדשות ה"פעילות הכלכלית" המובטחת, ומקווים להזדמנויות להתחיל לבנות את עתידם. מה הסיכוי שאתר נופש או מסעדה חדשים, אשר נבנו מכספי המנהרות, יוכלו להעסיק את כולם?

כלי התקשורת הכריזו בשבוע שעבר על פתיחת הקניון הראשון בעזה, והבלוגוספירה הייתה כמרקחה. עבור אחדים, זו הייתה הוכחה להקלה בסגר, אליה התחייבה ישראל, ועבור אחרים זה היה סימן שאין כלל משבר בעזה. ואכן, בניין קיים בן שתי קומות שהוסב לקניון ממוזג (שכן עדיין עומדות בעינן ההגבלות על העברת חומרי בנייה לרצועה) לא משתלב עם הדימוי של עזה כמקום בו אנשים רעבים ללחם בשל הסגר שהוטל ועדיין קיים, גם אחרי הסרת חלק מההגבלות. רק שעזה אינה ולא הייתה מקום בו קיים מחסור כמותי באוכל, אלא מקום בו לתושבים אין כסף לקנותו, בשל המדיניות הישראלית – ללא התפתחות, ללא שגשוג, ללא משבר הומניטרי.

המחירים של המוצרים בקניון החדש זולים במיוחד, מספרים הלקוחות, ולנוכח כוח הקנייה המצומצם של תושבי עזה, נראה שאין ברירה אחרת. כ- 61% מבתי האב ברצועה סובלים מאי ביטחון תזונתי, כשביטחון תזונתי מוגדר ע"י ארגון הבריאות העולמי כ"מצב בו לכל האנשים, בכל העתים, יש גישה פיזית, חברתית וכלכלית למזון בטוח, מספק ומזין, אשר תואם את צרכיהם התזונתיים כדי לקיים אורח חיים בריא ופעיל". אחוז האבטלה עומד על 34%, נתון שאין להתפלא עליו, בין היתר בשל האיסור הגורף על ייצוא מעזה, איסור שנשמר מאז תחילת הסגר ואשר ישראל הבהירה כי החלטת הקבינט לא חלה עליו (כמו גם על תנועת אנשים). גם הסרת האיסור רק לאחרונה על מעבר חומרי גלם, והטפטוף האיטי של חלקי חילוף לרצועה, לא נותנים עדיין אותותיהם בפעילות כלכלית, בעיקר לאור מגבלות הקיבולת של המעברים.

לפי מנהלי הקניון, רובם המכריע של המותגים הנמכרים במתחם – כ-90% – הם תוצרת ישראל, ובנוסף לאחוז הנמוך של מוצרים שמקורם בגדה המערבית, זוהי עוד אינדיקציה למיעוט הסחורות שניתן לייצר בעזה עצמה. אולם כיצד ניתן לייצר בגדים, נעליים, שטיחים ומוצרי מזון (פריטים שיוצרו בעבר), כשגם לאחר החלטת הקבינט שבישרה על "הסרת הסגר", כמות הסחורות שהועברה בשבוע האחרון לעזה (979 משאיות לעומת 2,350 מדי שבוע ב-2005) מספקת רק כ- 40% מהצרכים של תושבי עזה?

מחירי המוצרים בקניון אולי נמוכים, אך כנראה שלא נמוכים מספיק עבור רוב תושבי עזה.

שלושה שבועות לאחר החלטת הקבינט מיום ה-20 ביוני, 2010, אישרה ישראל לסוחרים ברצועת עזה להעביר חומרי גלם לתעשייה לאחר שלוש שנים בהן סירבה לעשות זאת, כחלק ממדיניות מוצהרת של "לוחמה כלכלית". כך למשל הועברו בשבוע החולף בדים, קופסאות מתכת ריקות, חוטים וקקאו תעשייתי.

ישראל אומנם מצהירה כי מספר המשאיות הנושאות סחורה לרצועת עזה עלה בכ-70% מאז החלטת הקבינט, אולם אם נשים רגע דברים בהקשר – גם מספר זה מהווה רק 34% מהצורך של תושבי עזה וכלכלתה (10,400 משאיות בחודש בשנת 2005).

מעבר לכך, כשעושים זום אאוט מהמספרים והאחוזים, מסתבר שעל אף שישראל התירה לועדת התיאום הפלסטינית (הגוף שאמון על ריכוז והעברת בקשות סוחרי המגזר הפרטי לצד הישראלי, לא כולל המגזר החקלאי) לכלול חומרי גלם ברשימות היומיות שלה, הדרך עד להגעתם בפועל של חומרים אלו לעזה, ארוכה מאוד. היות שההיתר הישראלי כפוף למגבלות הקיבולת של המעברים, והיות שישראל הותירה רק מעבר אחד פעיל לגמרי (כרם שלום), רוב בקשות הסוחרים לחומרי גלם כלל אינן מוגשות. בשבוע החולף לדוגמה, עמד ממוצע המשאיות היומי על כ-180, לרבות המסוע במעבר קרני, מתוכן כ-50 משאיות ביום למגזר החקלאי וסיוע הומניטרי. במצב עניינים זה מוצאת את עצמה ועדת התיאום הפלסטינית עסוקה מעל הראש בתעדוף הפריטים ובניסיון למצוא מקום במכסה היומית לתעשיות השונות. לפי הערכות הועדה, בכדי לעמוד בבקשות העכשוויות של חומרי הגלם, יש צורך במעבר 500 משאיות ביום.

מעבר כרם שלום (מקור: USAID)

במצב עניינים זה בו ייקח חודשים עד שיצליחו להעביר לעזה את ההזמנות הראשוניות והבסיסיות ביותר של חומרי גלם לתעשייה, ובעת שישראל מתעקשת להמשיך ולאסור כל יצוא – לא ברור כיצד ישראל מתכוונת ליישם את הבטחתה "להרחיב את הפעילות הכלכלית" ברצועת עזה, הרחבה התלויה במעבר אנשים וסחורות בשני הכיוונים.

***

ולחדשות טובות יותר: מחר, מעל 6,000 ילדים ברצועת עזה יכדררו בו זמנית כדורי סל במטרה לשבור את שיא העולם וזאת כחלק מפרוייקט "Great Gaza Global Bounce" של אונר"א. צפו בסרטון:

בעוד שהדיון הנוגע ל"הקלת" הסגר על עזה ממשיך, נראה שגובר הלחץ בקרב כמה מגזרים של החברה הישראלית להפריד אף יותר בין עזה לגדה המערבית. בשבוע שעבר הודיע שר הביטחון ש"הקלת הסגר" לא תכלול בשום אופן הגדלה של תנועת האנשים בין עזה לגדה המערבית.

במאמר שפורסם אתמול בעיתון הארץ, רמז שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, שההפרדה בין רצועת עזה לגדה המערבית נוגעת אך ורק למכשולים הממשיים שיוצרים 40 הקילומטרים והפילוג הפוליטי שמפרידים בין הרשויות השולטות באזורים. למעשה, מדיניותה של ישראל ליצור הפרדה בין עזה לגדה המערבית קודמת בהרבה לפילוג בין פתח לחמאס, וחודרת לכל היבט של החיים: זו היא שמונעת ממשפחות לחיות ביחד, גם כשאב מנותק מילדיו; זו היא שמונעת מחולים לקבל טיפול רפואי בבית החולים ברמאללה, גם כשטיפול זה אינו מצוי בעזה; זו היא שמונעת מסוחר לשווק את סחורתו לגדה המערבית, למרות שהכלכלה הפלסטינית אמורה לכלול את כל השטח הפלסטיני; זו היא שמונעת מפאטמה שריף ללמוד באוניברסיטת ביר זית, למרות שהתכנית בה היא מבקשת ללמוד אינה קיימת בעזה. זו היא שמונעת תנועה בין עזה לגדה כמעט לחלוטין, אך מאפשרת כרטיס לכיוון אחד מהגדה המערבית לעזה. זו היא שבגינה כמעט 35,000 אנשים שחיים בגדה המערבית עם "עזה" כמען הרשום בתעודת הזהות שלהם, חוששים לעזוב את ביתם מפחד של הרחקה כפוייה לעזה. היא גם הנושא של כלי אינטראקטיבי חדש שנקרא "מעבר בטוח" (Safe Passage), הממחיש מה אינו חדש ואינו "פנימי" או "גיאוגרפי" – כי אם מכוון – בנוגע להפרדה בין עזה לגדה המערבית.

אנו מעודדים אותך לשחק, מר ארנס.

www.spg.org.il

ביום ראשון הוציאה ממשלת ישראל הצהרה מעודדת המבטיחה להסיר רבות מההגבלות על כניסת סחורות אזרחיות לעזה, כולל כאלה הדרושות לפעילות כלכלית.

מה השתנה בשטח מאז ההודעה, ובכלל, מאז שגבר הלחץ הבינלאומי על ישראל בעקבות אירועי המשט ב-31 במאי? רשימת מוצרי הצריכה שהעברתם לעזה מותרת הורחבה כך שתכלול מוצרים שקודם היו אסורים כגון קטשופ, מיונז וצעצועי ילדים. וכן, גם צ'יפס, כדי שיהיה מה לטבול בקטשופ. אבל זה פחות או יותר הכול.

משום כך אנו תמהים על הודעתו של ראש הממשלה נתניהו כי "כבר אנו רואים גידול משמעותי בהיקף הסחורות האזרחיות הנכנסות לעזה." גם לא היה שינוי משמעותי במספר המשאיות שנכנסו לעזה, כפי שעולה מתרשימי האתר Gaza Gateway. בשבוע שעבר, למשל, נכנסו 654 משאיות לעזה, כולל מסוע הדגנים בקרני, מספר דומה לאלה שנכנסו בשבוע שלפני אירוע המשט (662). השבוע, נכון לאתמול, יום העבודה הרביעי מתוך חמישה במעבר, נכנסו כ- 400 משאיות לעזה, מספר העולה בקנה אחד עם המדיניות המאפשרת כניסה של כ-25% ממה שתושבי הרצועה זקוקים לו.

אכן, קשה לראות כיצד יוכלו סחורות רבות יותר להיכנס לרצועת עזה, בעת שהמעבר היחיד שעדיין פועל – כרם שלום (כרם אבו סלאם) – פועל קרוב לקצה קיבולתו, עם ממוצע של 110 משאיות של סחורות ביום, חמישה ימים בשבוע. לצורך השוואה, למעבר קרני, אשר שימש עורק החיים המסחרי של רצועת עזה (ואשר נסגר ביחד עם שאר המעברים), קיבולת של כ-1000 משאיות ביום.

בכל מקרה, כפי שכותב היום דן אפרון בכתב העת "ניוזוויק", בלי היכולת לייצא מוצרים מוגמרים ולקבל חומרי גלם (שעדיין אסורים), יהיה קשה לכלכלה בעזה להתאושש.

• מוצרי מזון והיגיינה מוסיפים להוות 76% מהסחורות שמורשות לעבור לעזה, למרות שהמעבר נשלל באופן שגרתי מפריטי מזון רבים, כולל שוקולד וחומץ. פריטי מזון שיכולים לשמש כמרכיבים לתעשיית המזון המקומית – כמו מרגרינה בדליים גדולים, או גלוקוז – אסורים במעבר. מוסדות החברה האזרחית, תשתיות חיוניות, מפעלים, בתי ספר ואפילו משקי בית – אינם יכולים לתפקד אך ורק על בסיס קמח, סוכר וסמרטוטי רצפה.

• המספרים מראים שאכן טונות רבות של סיוע מועברות לרצועה. הללו מיועדות במיוחד ל-80% מתושבי עזה שתלויים באופן מוחלט בצדקה בשל התמוטטות הכלכלה. ייצוא למטרות מסחר הותר באופן חריג ומינימלי אך ורק עבור שווקי התותים והפרחים: 259 משאיות הותרו לעזוב את עזה בשלוש שנים – פחות ממה שתושבי עזה נהגו לייצא במשך ארבעה ימים לפני יוני 2001.

• משרד החוץ טוען שישראל מתירה מעבר לשטחה של "כל המקרים של טיפול רפואי מעזה, אלא אם המטופל ידוע כפעיל טרור". עם זאת, בשנה שעברה, למעלה מ-2,300 היתרי כניסה לטיפול רפואי נדחו או עוכבו בידי רשויות ישראל. סירובים אלה כללו מקרים רבים של חולים ש"איכות חייהם" נפגעה, בשל אבדן ראייה או גפיים למשל, ומטופלים שכניסתם נדחתה מבלי שנטענו נגדם טענות בטחוניות, אלא שהצבא טען שקיים חשש שהם ישארו בגדה המערבית אחרי הטיפול – ובכך יסכלו את המטרה הפוליטית של ישראל, להפריד בין עזה לגדה המערבית.

• במהלך החודשיים הראשונים של 2010, רופאים לזכויות אדם הגישו מחדש בקשות כניסה לישראל של 23 מטופלים שנדחו בשל סיבות ביטחוניות. הודות להערכות מטעם רופאים מומחים ישראלים בכירים שצורפו לכל בקשה, שונתה ההחלטה בנוגע ל-10 מתוך 23 המקרים. עובדה זו מעלה שאלות קשות באשר לאיזונים שישראל טוענת שהיא עושה בין מצבו הרפואי של החולה לבין הסיכון הביטחוני שהמדינה טוענת שנשקף ממנו, כמו גם באשר להגדרת המדינה את המושג "סיכון ביטחוני".

• ישראל טענה שחמאס מהווה לעתים קרובות מכשול למתן היתרים לטיפול רפואי. עם זאת, חמאס כמעט אינו מעורב בהליך ההיתרים, אשר נוצר במסגרת הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לבין אש"ף. במסגרת ההליך, חולים נדרשים לקבל הפנייה מרופאים בעזה, לבקש מימון כספי מהרשות הפלסטינית ברמאללה, ולהגיש מסמכים לוועדה הפלסטינית לעניינים אזרחיים בעזה, אשר מעבירה את הבקשה לצבא הישראלי במחסום ארז. הליך זה לוקח בממוצע שישה שבועות ומהווה נטל כבד על חולים ופצועים מעזה ועל משפחותיהם.

• בעוד שלישראל זכות לערוך בדיקות ביטחוניות, היא לעתים קרובות מנצלת את המצב הפגיע של החולים באמצעות התניית הכניסה לטיפול רפואי בהשתתפות בחקירות שב"כ, התנייה שמנוגדת לדין הבינלאומי. במספר מקרים, זימן השב"כ חולים למחסום ארז לתחקורים והפעיל עליהם סחיטה, בכך שהתנה את יציאתם לטיפול רפואי במסירת מידע ובשיתוף פעולה עם עם השב"כ. במקרים אחדים, הגיע השב"כ לכדי שימוש בהליך הבקשה להיתר כדרך "לפתות" חולים פלסטינים להגיע למעבר ארז על מנת לעצור אותם: עם הגיעם למחסום ארז, חולים נאסרו מייד ונכלאו בבתי כלא ישראליים.

איור: מורן ברק, מקור: רופאים לזכויות אדם - ישראל

• משרד החוץ מדווח שתיאום עם גורמים בינלאומיים לגבי מעבר חומרי בניין מתקיים באופן סדיר. OCHA, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים מדווח לעומת זאת שנדרשו תשעה חודשי דיון על מנת לקבל אישור מעבר לפריטים שנחוצים לסיום בנייתן של 151 יחידות דיור, אשר ערב הסגר ביוני 2007 הושלמה 85% מבנייתן. זוהי טיפה בים, שעלתה במאמצים רבים, נוכח 86,000 יחידות הדיור שנדרשות בעזה.

• בדומה, אונר"א מדווח שכספי תרומות בשיעור של 109 מיליון דולר מוקפאים, בשל הגבלות מעבר של חומרי בנייה, המונעות הפעלה של 24 פרוייקטים של בנייה ותשתיות. אם ידרשו תשעה חודשים של דיון במועד ההתחלה של כל אחד מ-24 הפרוייקטים, נוכל לצפות ל-18 שנים של דיונים.

• כתבנו בעבר על סירובה של ישראל להתיר מעבר של ספרים, כלי כתיבה, צעצועים וחומרים לימודיים אחרים ל-248,000 תלמידים בעזה, מעבר שהיא מתירה באופן חריג לתלמידים אחרים שלומדים בבתי הספר של אונר"א. אך אונר"א בעצמו, שבתי הספר שלו פועלים בשלוש משמרות על מנת להתמודד עם העומס, זקוק לבניית 100 בתי ספר על מנת לענות על הצרכים, בעוד ישראל מסרבת להתיר מעבר של חומרי בנייה. אפילו אם ישראל תיעתר להעביר חומרי בנייה – אם ידרשו תשעה חודשי דיון לבניית כל בית ספר, אונר"א יקבל את בתי הספר שלו אחרי 75 שנים, מועד בו התלמידים של היום יהיו בשנות השמונים לחייהם.

אנו שואבים עידוד מכך שדו"ח משרד החוץ מכיר בצורך לאפשר סיוע הומניטרי, תוך עידוד הפיתוח של כלכלה בריאה בעזה. אם ישראל באמת מעוניינת ביישום מדיניות כזו, עליה לפתוח את מעברי עזה לתנועת סחורות ואנשים, בכפוף רק לשיקולים ביטחוניים קונקרטיים, ולא לתמרונים פוליטיים.