בשבוע החולף התגאתה ישראל בעלייה החדה במעבר סיוע הומניטארי לרצועת עזה, ממש באותו הזמן שבו פרסם האיחוד האירופי הצהרה מודאגת לגבי המצב ההומניטארי בעזה תוך שהוא מדגיש כי לא חל כל שיפור בשטח מאז ינואר 2009 (המלחמה).

ניתן לתהות האם יש מקום להתגאות בעלייה בהיקף הסיוע. ישראל אינה זו שמשלמת עבור הסיוע, להיפך, ארגונים בינ"ל טוענים כי עקב הקשיים והמגבלות שמציבה ישראל, הם נאלצים להפנות מיליוני דולרים ללוגיסטיקה כדי להתגבר על ההגבלות, במקום להשקיע כספים אלו במשלוחים עצמם. לדבריהם, הסיבה לגידול בהיקף בשנה החולפת נעוצה בצרכים אשר גברו דרסטית עקב המלחמה.

אולם, מעבר לכך שישראל שוב מתגאה בהתגברות על מכשולים שהיא עצמה הציבה ובעת שבחרה מלכתחילה בנקודת ייחוס נמוכה ביותר, הרי שיש לתת את הדעת על הקשר בין מדיניות הסגר להיקף הסיוע ההומניטארי הנדרש. בעוד שבשנת 2007 היה הסיוע 3% בלבד מכלל היבוא לרצועת עזה, הרי שבשנת 2009 עמד היקף הסיוע על 26%.

ספק אם כל זמן שהכלכלה משותקת, כאשר 95% מהמפעלים נסגרו, ישראל ממשיכה למנוע העברת חומרי גלם לתעשייה, ואחוז האבטלה עלה ב-30% מתחילת הסגר ועומד כעת על  41.5%, ישנה אפשרות לירידה בנתמכות.

האם זהו העתיד המתוכנן לרצועת עזה –  תושבים בסטטוס של נתמכים תוך המשך תהליך שלילת התפתחות (de-development)?

עמר חמד, סמנכ"ל התאחדות התעשיינים הפלסטינית, הגיע לרמאללה מרצועת עזה בשבוע שעבר כדי לעבוד על הערכות הנזק שנגרם למגזר הפרטי בעזה עקב המלחמה. האיחוד האירופי, הוא אומר לנציגת גישה, שוקל לפצות על הנזקים למפעלים, בתי עסק ומוסדות אחרים, המוערכים ב – 45 מיליון דולר. נציגי האיחוד כנראה הבינו את הבעייתיות בחיוב משלם המיסים האירופי לפצות על נזקים שנגרמו על ידי הצבא הישראלי ולפיכך בחרו להבהיר שלא מדובר בפיצוי אלא בתכנית ל"הפעלה מחדש של העסקים".

הכלכלה בעזה, משותקת כמעט לחלוטין מעל שנתיים, ספגה מכה קשה בינואר האחרון: 1,135 מתקנים במגזר הפרטי ניזוקו, ביניהם 324 מפעלים.

לא ברור, מוסיף חמד, כיצד ניתן להפעיל מחדש את העסקים כאשר האיסור על העברת חומרי גלם לעזה עומד בעינו ואם המפעלים שניזוקו בצורה הקשה ביותר הם מפעלי מחצבים ומתכות. הקריאות בישראל כי חומרי גלם אלה מהווים איום על ישראל עדיין חזקות.

כך, בזמן שבישראל ממשיך להתקיים דיון ער – תקשורתית וממסדית, האם יש לחקור את הטענות בדבר פשעי מלחמה שנטענו בדו"ח גולדסטון, הולכת ונדחקת המלצה אחרת של הועדה – להסיר מיידית את הסגר על רצועת עזה ולאפשר מעבר חופשי של סחורות ובני אדם.

למרות קריאות האיחוד האירופי כי יש לדאוג לערבויות שיופסק "מעגל ההריסה והשיקום", כמו גם כספי השיקום הרבים שנאספו, רק 7% מהמפעלים בעזה פועלים היום, מדווח חמד, אלו שיכולים להשיג חומרי גלם ושאינם תלויים בשווקים מחוץ לעזה לצריכת מוצריהם.  

שמחה התערבבה בחשדות לקראת חג הסוכות, בעקבות ההודעה כי ישראל תאפשר יצוא לולבים מרצועת עזה. כיצד הפכה ה"ישות העוינת" לגורם לגיטימי לייבוא אד הוק? על פי הפרסומים, היה זה לחץ מאסיבי שהפעילו הסוחרים הישראלים, אשר חששו מירידה ברווחיהם, על השר לשירותי דת וזה הוביל לאישור מהיר שסיפק שר הביטחון. וכן, היו אלה שטענו ש"קנית לולב מעזה? תרמת שני שקלים לחמאס". 

אלא שדווקא המסחר שלא דרך המעברים עם ישראל, הוא זה שמאפשר לממשלת חמאס להרוויח באמצעות המיסים שמוטלים על תנועה דרך כ- 600 מנהרות מתחת לגבול בין עזה למצרים. זה לא אמור היה להיות כך. במסגרת הסכם המעברים משנת 2005, התחייבה ישראל לאפשר יצוא של כ-400 משאיות ליום מרצועת עזה, בנוסף לתוצרת החקלאית העונתית. התחייבות זו לעולם לא קוימה והמרב אליו הגיע היצוא מעזה עמד על כ-70 משאיות ביום בלבד. ביוני 2007 נפסק באופן רשמי היצוא מעזה לישראל בעת שהאחרונה סגרה את מעבר קרני ובכך שיתקה את הכלכלה ברצועת עזה ותרמה לעליית שיעור האבטלה לכ-40%.   הוסבר שמדיניות זו דרושה, כדי להפעיל לחץ על תושבי עזה. בנסיבות הללו, הודעה על חידוש האפשרות ליצוא היתה אמורה להתקבל בברכה ברצועת עזה, גם אם ניתן לתהות, עד כמה האיסור על יצוא באמת דרוש אם ניתן להסירו בקלות יחסית כשהלחץ הצרכני בישראל גובר?

אולם, כשנשאלו מגדלי הלולבים ברצועת עזה, שחלקם איבדו את פרנסתם עם סגירתו של ערוץ הייצוא, הסתבר כי גם הפעם לא יהיה בסופו של דבר יצוא מעזה, וזאת משום שמשרד הביטחון לא חשב על כך שלאחר 27 חודשים של איסור על יצוא – דרושים יותר משלושה ימים כדי להיערך ולהכין את הלולבים ליצוא, כפי שמסביר כמאל אל-עכלוכ, סוחר בן 43 מדיר אל בלח:

"כולנו יודעים שהחג הוא ביום שישי וכבר התחילו לבנות את הסוכות, כלומר, אין מספיק זמן לכל התהליך. היקף הייצוא מעזה יכול לעמוד על 120 אלף ולכך נדרש זמן – לחתוך, לאסוף, להכין ולארוז והזמן שנותר אינו מספיק לכל זה ולייצוא." 

למרבה השמחה, עוד ניתן להחיות את המגזר החקלאי ברצועת עזה ולחדש קשרי מסחר בין עזה לישראל שהיו רווחיים לשני הצדדים. על מנת לעשות זאת, דרוש שינוי בתפיסתם של מקבלי החלטות בישראל ובכלל זה, הכרה בתועלת ההדדית שניתן להפיק מכך.