הסכם המעברים משנת 2005 ציין את סוף נוכחותה הצבאית של ישראל במעבר רפיח שבין מצרים לרצועת עזה, אך הותיר בידיה שליטה מהותית בו, באמצעות שליטה במרשם האוכלוסין הפלסטיני שמכתיב את הרשאים לעבור ברפיח, פיקוח על העוברים ברפיח, וכן אפשרות להחליט על סגירת המעבר. המעבר פעל באופן סדיר על-פי ההסכם עד יוני 2006. בדו"ח שפרסמו עמותת גישה וארגון רופאים לזכויות אדם בשנת 2009, שכותרתו: "מעבר רפיח: מי מחזיק במפתחות?", פורטו הנסיבות שהביאו לסגירתו של מעבר רפיח לתנועה סדירה החל מחודש יוני 2006 וכן עמדתנו בדבר האחריות שמוטלת על כל הצדדים – ישראל, מצרים, הרשות הפלסטינית, חמאס וגורמים חיצוניים – כתוצאה מהשפעתם על האפשרות לפתוח את המעבר.

בחודש יוני 2010, לאחר שהשתלטות ישראלית על ספינת המאווי מרמרה, שהיתה בדרכה לחופי עזה, הביאה למותם של תשעה נוסעים מירי חיל הים ועוררה ביקורת בינלאומית חריפה, פתחה מצרים את מעבר רפיח לתנועה סדירה. היא עשתה זאת שלא במסגרת הסכם המעברים, עבור קטגוריות מוגבלות של נוסעים, בהן זרים, פלסטינים המבקשים טיפול רפואי במצרים, פלסטינים בעלי תושבות או אזרחות זרה, או המחזיקים בויזה למדינה שלישית, סטודנטים המבקשים ללמוד בחו"ל וכן בעלי אישורים פרטניים מטעם מצרים. מיוני 2010 ועד סוף מאי 2011 עברו במעבר רפיח בשני הכיוונים כ-15,700 נוסעים בחודש בממוצע, כ-40% ממספר הנוסעים החודשי בתחילת 2006, לפני שהוקפא יישום הסכם המעברים¹.  בסוף מאי 2011 הודיעה מצרים על פתיחת מעבר רפיח באופן קבוע לכלל תושבי עזה הנושאים דרכון ותעודת זהות פלסטינית, למעט גברים בני 18 עד 40, שמעברם יאושר רק בתנאים מסויימים. ביוני עד אוגוסט 2011 עלה מספר העוברים הממוצע ברפיח לכ-27,700 בחודש, אולם ההגבלה המספרית שאוכפת מצרים על מספר היוצאים מרצועת עזה יוצרת תקופות המתנה של שבועות.

הסכם המעברים אסר על ייבוא סחורות ממצרים לרצועה דרך רפיח, ולמרות שאישר ייצוא טובין דרך המעבר, מעולם לא נעשו הסדרים שיאפשרו זאת. גם כיום מצרים אינה מאפשרת מעבר סחורות דרך רפיח, פרט למשלוחים של סיוע הומניטרי, בכפוף לשיקול דעתה.

גם כיום, כמו בכל השנים בהן פעל מעבר רפיח, התנאי למעבר בו הינו רישום במרשם האוכלוסין הפלסטיני, המאושר על ידי ישראל. בכך, ישראל מוסיפה להפעיל שליטה מסויימת, אם כי מופחתת מאוד, על מעבר רפיח. המשך השפעתה במעבר נובעת גם משיתוף הפעולה הביטחוני שהיא מקיימת עם מצרים, אשר ממשיכה לראות בישראל בעלת סמכויות שלטוניות בשטחים הפלסטיניים, בין היתר בהתאם להסכם השלום שנחתם בין שתי המדינות, הקובע כי באזור הצפוני של סיני, הגבול הבינלאומי בין ישראל למצרים הוא הגבול שבין מצרים לרצועת עזה².

תנועה יבשתית של סחורות ואנשים בין מצרים לרצועת עזה מתבצעת גם דרך מנהרות שמתחת לגבול שבין מצרים לרצועה. תופעת המנהרות אינה חדשה, אולם עד לחודש יוני 2007 הן שימשו בעיקר להברחת מוצרים שכניסתם דרך המעברים הרשמיים נאסרה, כגון נשק וסמים. אולם, מאז שישראל החלה להגביל העברת סחורות אזרחיות לרצועת עזה ביוני 2007, היקף תנועת הסחורות דרך המנהרות גדל, והחל לכלול מוצרי צריכה ותעשייה רבים אשר ישראל אסרה על מעברם דרך המעברים היבשתיים. כיום מהוות המנהרות ערוץ מעבר עיקרי לדלק ולחומרי בנייה, אשר כניסתם לרצועת עזה מוגבלת על ידי מדינת ישראל³.  המנהרות משמשות גם להעברת סיגריות ממצרים, שמחירן זול בהשוואה לסיגריות הנכנסות מישראל. דרך המנהרות מוסיפים לעבור גם אמצעי לחימה, מזומנים וסמים, ומעת לעת ישראל מפציצה את המנהרות מן האוויר⁴.  המנהרות אינן משמשות ערוץ סחר סדיר או מספק, אבל העברת סחורות אזרחיות דרך המנהרות מאפשרת לממשלה בעזה לקבוע את רף המיסוי (השונה מזה שקובעת ישראל) על מוצרים כגון דלק, סיגריות וחומרי בנייה, כפי שיוסבר בהמשך.

« לעמוד הקודם || לעמוד הבא »

מדד השליטה: עמוד הפרויקט »
מדד השליטה: לקריאת נייר העמדה המלא »
מדד השליטה: לקריאת תקציר נייר העמדה »
יומני עזה: לצפיה בסרטון »

1. גישה, "גישה בעקבות פתיחת מעבר רפיח לעזה: תושבי עזה זכאים גם למעבר בין עזה לגדה" )הודעה לעיתונות) 26.5.2011.
2.   Peace Treaty Between Israel and Egypt, March 26, 1979, 1138 U.N.T.S. 59, ס' 2, לפיו "The permanent boundary between Egypt and Israel in the recognized international boundary between Egypt and the former mandated territory of Palestine, as shown on the map at Annex II, without prejudice to the issue of the status of the Gaza Strip".
3. על-פי ביקורים בשטח, שיחות טלפון וראיונות אישיים של נציג גישה עם מפעילי מנהרות ברצועת עזה (פברואר 2011). ראו גם גישה, "ההקלות בסגר – לא לבנות על זה" (דצמבר 2010)(להלן: גישה, "ההקלות בסגר").
4. ראו, למשל, הודעה מטעם דובר צה"ל, "תקיפת מנהרת טרור בדרום רצועת עזה" 2.2.2011.

השבוע הכריז משרד הבטחון על "פתיחת עונת הייצוא" מרצועת עזה – המשכה של תכנית מוגבלת בזמן ובכמות, שמאורגנת וממומנת באופן חלקי על ידי ממשלת הולנד מהזרעים ועד ההפצה בשווקים, והמאפשרת לקומץ חקלאים בעזה לשווק תותים ופרחים בשווקים באירופה. בינתיים, השבוע יצאו 7 משאיות.

כמו בכל שנה מאז יוני 2007, ייצוא הפרחים והתותים הוא החריג שמעיד על הכלל: בעוד שבשנת 2005, תושבי עזה הוציאו לשיווק בישראל, בגדה המערבית ובחו"ל כ-70 משאיות ליום, ובעוד שישראל הבטיחה במסגרת הסכם המעברים לאפשר יציאתן של 400 משאיות ליום, בפועל, מאז יוני 2007 ישראל אפשרה ל- 262 משאיות בסך הכל לצאת מעזה, כלומר כשליש משאית בממוצע ליום עבודה.

היקף הייצוא מסוכם בתרשים הבא:

מספר ממוצע (יומי) של משאיות שיצאו מרצועת עזה מיום 14.6.2007 ועד יום 1.12.2010:

השנה, משרד הביטחון מבטיח הרחבה מסוימת של האפשרות לייצא: עד 10 משאיות ליום של תותים ופרחים בעונת החורף ובפעם הראשונה מאז 2007, ישראל שוקלת את האפשרות לייצא גם עגבניות שרי ופלפלים אדומים, גם במסגרת הפרויקט ההולנדי, אך אין לכך עדיין אישור סופי. האיסור הכללי על ייצוא – של רהיטים, בגדים, מוצרי חקלאות אחרים – עומד בעינו.

התוצאות הן צפויות: בגלל האיסור על ייצוא, כשני שליש מהמפעלים בעזה מושבתים או פועלים בתפוקה מזערית, והאבטלה נעה סביב ה-40%.

צילומים: מוחמד עזאיזה, עמותת גישה

המשך האיסור הכללי על ייצוא מעלה תהיות באשר לכנות ההכרזה, לפיה ההגבלות על מעבר סחורות אל רצועת עזה וממנה נובעות אך ורק מסיבות ביטחוניות. הרי, אם אפשר לבדוק ביטחונית מכולות עמוסות בתותים ובפרחים, מדוע לא ניתן לקיים בדיקות ביטחוניות של כלל הסחורות, פירות עבודתם של עובדי המפעלים בעזה, כפי שנעשה עד ליוני 2007? הגבלה נוספת, שהקשר בינה לבין צורך בטחוני אינו ברור, היא סירובו של משרד הביטחון לאפשר לתושבי עזה להוציא את התוצרת החקלאית שלהם גם לישראל, לגדה המערבית או לירדן. אם הפרחים נכנסים לישראל בדרכם לאירופה – מדוע ישראל מסרבת לאפשר להם להמשיך לגדה המערבית או לירדן או להימכר בחנויות הפרחים בישראל?

נדמה, כי משרד הביטחון החל ליישם את התכנית שעליה הכריז שר החוץ אביגדור ליברמן, לפיה ייסגרו הרמטית את המעברים בין ישראל לרצועת עזה וכתוצאה מכך – גם בין רצועת עזה לגדה המערבית. במקום לשווק את תוצרת הרצועה בישראל, בגדה ובירדן, שהיו צרכניה העיקריים של הסחורה החקלאית מעזה עד לשנת 2007, צריכים התותים והפרחים לעשות את הדרך הארוכה להולנד, במחיר עלות כה יקר שלחקלאים כמעט ולא נותר רווח. זוהי כלכלה לא ידידותית לסביבה ולא ידידותית לחקלאים וליצרנים בעזה. לאחרונה הכריז שר החוץ ליברמן כי "נשמח כמובן אם יימצאו קונים שיהיו מעוניינים לרכוש מעזה" וכי "אנו מוכנים לשתף פעולה עם כל מי שמוכן להשקיע כסף, וליצור שוק עבור המוצרים של עזה". ובכן, שר החוץ ליברמן, לא צריך להשקיע כסף, אלא רק לפתוח את המעברים!

1. בין התאריכים 1 – 5 במרץ, נפתח מעבר רפיח, המחבר בין עזה למצרים, ודרכו עברו 4427 איש, מתוכם 461 סטודנטים. 100 סטודנטים הוחזרו לעזה על ידי המצרים, בין אם בטענה שיש חשש שישתקעו במצרים, ובין אם בטענה של היעדר מסמכים דרושים.
2. נכון להיום, 502 סטודנטים מבקשים לצאת מרצועת עזה כדי להגשים את חלומם וללמוד באוניברסיטאות בחו"ל. מדוע צעירי עזה שואפים ללמוד מחוץ לרצועה? בין השאר מכיוון שבעזה אין אפשרות לרכוש מקצועות שונים, כגון רפואת שיניים, ריפוי בעיסוק, ווטרינריה, ותכניות לשימור הסביבה, דמוקרטיה וזכויות אדם. כל אלה, לעומת זאת, קיימים באוניברסיטאות בגדה המערבית.
3. אף על פי כן, למיטב הידיעה, מספר הסטודנטים שקיבלו מישראל אישור לעבור מעזה לגדה משנת 2000 עומד על 0, מכיוון שישראל מטילה איסור גורף על מעבר סטודנטים פלסטיניים מעזה לגדה. לכן, סטודנטים מעזה (אלו שיכולים) מכוונים לאוניברסיטאות בחו"ל.
4. מאז יוני 2007 מטילה ישראל מגבלות קשות על יציאתם של סטודנטים ממעבר ארז תוך שהיא מציבה קריטריונים נוקשים למעבר סטודנטים בשטחה לגשר אלנבי ומשם לחו"ל. בצר להם, נאלצים הסטודנטים לנסות ולצאת דרך מעבר רפיח.
   1. 
   2. מעבר רפיח (מקור: בצלם)
5. מאז יוני 2006, עם חטיפת גלעד שליט, מעבר רפיח סגור רשמית ונפתח אד-הוק באופן לא סדיר. כל זאת, בניגוד להסכם המעברים מנובמבר 2005, לפיו מעבר רפיח יהיה פתוח לתנועה של אנשים מעזה למצרים.
6. כ- 1600 אנשים, ובהם 502 סטודנטים שלהוטים כבר להתחיל לימודיהם בחו"ל, לא הצליחו לעבור דרך מעבר רפיח, כשנפתח בתחילת חודש מרץ. הם נאלצים לחכות לפעם הבאה שייפתח המעבר.
7. אין לדעת מתי הפעם הבאה תגיע.

1. 1. 
   2. מעבר רפיח, מבט ממצרים (מקור: Oxfam)
2.  

ירי הרקטות ופצצות המרגמה מרצועת עזה על יישובי דרום ישראל בשבוע החולף ראוי לכל גינוי אפשרי בהיותו מכוון כנגד אזרחים ישראליים או בלתי מובחן וכך גם האחראי לכך – שלטון חמאס – אשר מאפשר לקבוצות חמושים לירות על אזרחים מהשטח הנתון לשליטתו.

עם זאת, תגובתו המהירה של משרד הביטחון, אשר הכריז כי מעבר כרם שלום יישאר סגור עד להודעה חדשה, עוררה דאגה בקרב אלה שמנסים להעביר סחורות הומניטאריות לעזה. לא היה ברור אם סגירת המעבר הייתה תגובה ישראלית לגיטימית לסכנה ביטחונית ממשית וקונקרטית שנשקפה למעבר ולעובדיו או שמא החליט משרד הביטחון לחזור על דפוס הפעולה שנקט במחצית השנייה של 2008 כאשר בחר לסגור את המעברים כתגובה עונשית לירי מרצועת עזה, ללא קשר לסכנה קונקרטית למעברים.

תושבי עזה נשמו לרווחה ביום ראשון, כאשר ישראל אפשרה את פתיחתו מחדש של מעבר כרם שלום ובכך – את חידוש האספקה המינימאלית. התלות במעבר כרם שלום כה משמעותית משום שהוא מעבר הסחורות היחיד כמעט, שנותר פתוח. כל סגירה שלו המעבר מונעת העברה של סחורות שנמצאות במחסור בעזה בשל "שיטת מינימום הומניטארי".

מאז תחילת הסגר ביוני 2007 פעלה ישראל בשיטתיות לצמצום המעברים אל רצועת עזה, מדיניות שהגיעה לשיאה עם סגירתו של מעבר נחל עוז בתחילת 2010. כך, נכון להיום, פרט למסוע הדגנים במעבר קרני, נותרה רצועת עזה תלויה במעבר אחד – כרם שלום – אשר יועד במקור למעבר סיוע הומניטארי תקופתי ואשר יכולות הקיבול שלו מוטלות בספק. ישראל אף דורשת ממצרים כי כל סיוע לרצועת עזה משטחה יעבור דרך מעבר כרם שלום ולא דרך מעבר רפיח, ולאחרונה הכריזה מצרים כי לא תאפשר אספקה משטחה אלא דרך מעבר כרם שלום. התלות במעבר כרם שלום ידועה היטב לאלה שיורים עליו ולאלה שנמנעים מלעצור את הירי.

מדיניות צמצום המעברים עומדת בסתירה להסכמים בינ"ל עליהם חתמה ישראל ואשר הביאו בחשבון סיטואציות בהן ייווצר סיכון ביטחוני למעבר מסויים, דוגמת ירי על מעבר כרם שלום. ישראל נתנה הסכמתה לשלושה עקרונות שיועדו להבטיח כי המעברים לרצועת עזה יופעלו באופן רציף, גם במצב של איומים עליהם: הכרה בצורך להפעיל מסלולים חלופיים (lane redundancy) ומעברים חלופיים (passage redundancy), וכן התחייבות למטרה העיקרית: העיקרון של מעבר מתמשך (continuous operation). נכון לשנת 2010 – נסגרו החלופות.

היות שישראל מתעקשת להחיל מדיניות שמאפשרת העברה מינימאלית בלבד אשר מותירה את רצועת עזה "על הקצה" בכל תחומי החיים (מזון, סחורות, חשמל, גז בישול ועוד), אזי כל סגירה של המעבר הפעיל היחיד, הגם שעוברות בו כמויות מינימום בלבד, עשויה לדחוף את עזה אל מעבר לקצה.

בשבוע שעבר, כך לפי גורמים פלסטינים, ערכה ישראל שני ניסיונות להעברת סולר תעשייתי לרצועת עזה דרך מעבר כרם שלום ולא דרך נחל עוז, המעבר הבלעדי (עד כה) המיועד ומצויד להעברת דלקים וגז לרצועה, קדמו לכך ניסיונות גם בחודש הקודם. כך, בשבוע החולף לא העבירה ישראל ולו טיפה אחת של סולר תעשייתי דרך מסוף נחל עוז ובסך הכל בשבועיים האחרונים העבירה 3.68 מיליון, כ – 53% בלבד מהכמות הנדרשת. הידיעות על כך שישראל מתעתדת לסגור לחלוטין את מעבר נחל עוז מתווספות להפחתת הפעילות במסוף לשלושה ימים בלבד.

זאת, בנוסף לשיתוק המעברים האחרים: מיוני 2007 נסגר מעבר קרני אשר שימש כמעבר הסחורות המרכזי, ורק שרוול-מסוע יחיד, המשמש להעברת תבואה ומזון לבע"ח פועל בו מאז באופן חלקי. מעבר סופה לא פעל מאז ספטמבר 2008 וישראל הודיעה על סגירתו הסופית במרץ 2009. העברת סחורות נאסרת דרך מעבר רפיח וכך נותרה עזה תלויה כמעט לחלוטין במעבר כרם שלום בעל יכולת הקיבול המוגבלת, אשר יועד במקור למעבר סיוע הומניטארי תקופתי בלבד. כעת נראה שישראל מתכוונת להעמיס על כרם שלום גם את הדלקים והגז.

כמובן, מדי פעם, כתגובה לירי מרצועת עזה, ישראל סוגרת לעיתים אף את כרם שלום, בשל מה שהיא מגדירה כסכנה אשר נשקפת למעבר.

מחשבה מוקדמת רבה הוקדשה לאפשרות כי סיכונים ביטחוניים יאיימו על פתיחת המעברים של עזה. בשל כך, נקבעו בהסכמים שלושה עקרונות המיועדים להבטיח כי המעברים לרצועת עזה יופעלו באופן רציף ואשר ישראל הסכימה להם:  הכרה בצורך להפעיל מסלולים חלופיים (lane redundancy) ומעברים חלופיים (passage redundancy), וכן התחייבות למטרה העיקרית, אליו התחייבה ישראל במסגרת הסכם המעברים: העיקרון של מעבר מתמשך (continuous operation).

קשה לראות כיצד מעבר אחד, ובו מסלול עיקרי אחד, יכול לקיים עקרונות אלה.

במקביל, ממשיכה ישראל לפעול כנגד המנהרות ממצרים, דרכן עוברות מרבית הסחורות הדרושות לתושבים, לרבות על ידי הפצצתן.

במצב עניינים זה בו הים והאוויר מלכתחילה אינם אפשרות, האופציה התת קרקעית לא מתקבלת כאופציה לגיטימית והמעברים היבשתיים, הולכים ונסגרים, מאיפה בדיוק אמורים תושבי עזה לקבל סחורות?

שמחה התערבבה בחשדות לקראת חג הסוכות, בעקבות ההודעה כי ישראל תאפשר יצוא לולבים מרצועת עזה. כיצד הפכה ה"ישות העוינת" לגורם לגיטימי לייבוא אד הוק? על פי הפרסומים, היה זה לחץ מאסיבי שהפעילו הסוחרים הישראלים, אשר חששו מירידה ברווחיהם, על השר לשירותי דת וזה הוביל לאישור מהיר שסיפק שר הביטחון. וכן, היו אלה שטענו ש"קנית לולב מעזה? תרמת שני שקלים לחמאס". 

אלא שדווקא המסחר שלא דרך המעברים עם ישראל, הוא זה שמאפשר לממשלת חמאס להרוויח באמצעות המיסים שמוטלים על תנועה דרך כ- 600 מנהרות מתחת לגבול בין עזה למצרים. זה לא אמור היה להיות כך. במסגרת הסכם המעברים משנת 2005, התחייבה ישראל לאפשר יצוא של כ-400 משאיות ליום מרצועת עזה, בנוסף לתוצרת החקלאית העונתית. התחייבות זו לעולם לא קוימה והמרב אליו הגיע היצוא מעזה עמד על כ-70 משאיות ביום בלבד. ביוני 2007 נפסק באופן רשמי היצוא מעזה לישראל בעת שהאחרונה סגרה את מעבר קרני ובכך שיתקה את הכלכלה ברצועת עזה ותרמה לעליית שיעור האבטלה לכ-40%.   הוסבר שמדיניות זו דרושה, כדי להפעיל לחץ על תושבי עזה. בנסיבות הללו, הודעה על חידוש האפשרות ליצוא היתה אמורה להתקבל בברכה ברצועת עזה, גם אם ניתן לתהות, עד כמה האיסור על יצוא באמת דרוש אם ניתן להסירו בקלות יחסית כשהלחץ הצרכני בישראל גובר?

אולם, כשנשאלו מגדלי הלולבים ברצועת עזה, שחלקם איבדו את פרנסתם עם סגירתו של ערוץ הייצוא, הסתבר כי גם הפעם לא יהיה בסופו של דבר יצוא מעזה, וזאת משום שמשרד הביטחון לא חשב על כך שלאחר 27 חודשים של איסור על יצוא – דרושים יותר משלושה ימים כדי להיערך ולהכין את הלולבים ליצוא, כפי שמסביר כמאל אל-עכלוכ, סוחר בן 43 מדיר אל בלח:

"כולנו יודעים שהחג הוא ביום שישי וכבר התחילו לבנות את הסוכות, כלומר, אין מספיק זמן לכל התהליך. היקף הייצוא מעזה יכול לעמוד על 120 אלף ולכך נדרש זמן – לחתוך, לאסוף, להכין ולארוז והזמן שנותר אינו מספיק לכל זה ולייצוא." 

למרבה השמחה, עוד ניתן להחיות את המגזר החקלאי ברצועת עזה ולחדש קשרי מסחר בין עזה לישראל שהיו רווחיים לשני הצדדים. על מנת לעשות זאת, דרוש שינוי בתפיסתם של מקבלי החלטות בישראל ובכלל זה, הכרה בתועלת ההדדית שניתן להפיק מכך.