במקום השישי: "הסגר האזרחי הוסר. נשארו רק הגבלות מסיבות ביטחוניות"

עזה אמנם פחות מנותקת מהעולם מבעבר, אך היא עדיין מנותקת מהגדה באותה המידה, וקשה למצוא לכך הנמקות ביטחוניות משכנעות: ישראל אוסרת על מעבר סטודנטים מעזה לגדה באופן גורף, למשל, מבלי לערוך בדיקות בטחוניות פרטניות; היא מונעת מסחורות שיצאו מעזה להימכר בגדה או בישראל, בזמן שהיא מתירה יצוא מעזה לאירופה דרך נמלי הים והאוויר שלה; והיא מטילה הגבלות על הכנסת חומרי בניין לרצועה, שפוגעות בעיקר בפעילותם של ארגונים בינלאומיים ולא בשלטון, שמקבל את כל המלט, החצץ והברזל שהוא צריך מהמנהרות. ההגבלות האלו לא רק מקשות על שיקומה של כלכלת הרצועה, הן גם קורעות משפחות לשניים ופוגעות ביכולתם של תושבי הרצועה לרכוש השכלה גבוהה ולהתמחות במגוון מקצועות חיוניים.

במקום החמישי: "אנחנו נותנים להם כסף, חשמל ומים"

נכון, ישראל נותנת לתושבי הרצועה חשמל ומים. כלומר, אם המילה "לתת" פירושה "למכור". ישראל גם לא "נותנת" לפלסטינים כסף, היא רק מעבירה להם את כספי המסים שהיא גובה בשמם – וגם זה, לעתים קרובות, רק לאחר זמן ניכר.

במקום הרביעי: "פאלמר קבע שהסגר חוקי"

ועדת פאלמר החליטה לא לבחון כלל את שאלת חוקיות מדיניות הסגר הכולל על הרצועה, וקבעה רק שהמצור הימי שהוטל על עזה חוקי. היא גם כללה בדו"ח המלצה לישראל להמשיך בהקלות על הגבלות התנועה "מתוך כוונה להסיר את הסגר ולהקל על המצב ההומניטרי והכלכלי הרעוע של האוכלוסייה האזרחית".

ומי שרוצה לעבור לגדה? מעבר רפיח 30.03.2005, צילום: רל"א ישראל

במקום השלישי: "יש להם גבול עם מצרים, שהיא תדאג להם"

לפני חצי שנה פירסמנו כאן "עשר סיבות מדוע לפתוח את מעבר רפיח זה לא מספיק". הן עדיין תקפות, אבל הנה תמצית העניין: גם אם מצרים תפתח אותו לחלוטין לתנועה של אנשים וסחורות, מעבר רפיח לא יתן מענה לתנועה בין עזה לגדה, ששם נמצא הצורך העיקרי. המחשבה שחיבור של עזה למצרים יאפשר לנתק אותה מהגדה היא מתכון לעוד הסתבכות משפטית ומדינית של ישראל.

במקום השני: "התנתקנו מעזה והם ירו קסאמים"

ירי קסאמים על אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה ולא ניתן להצדיק אותו. זה ברור. כדאי לזכור, עם זאת, שהירי לא החל לאחר ההתנתקות מהרצועה, וארבע וחצי שנים של סגר לא הקטינו את איום הרקטות על ישראל מעזה. ואת זה לא אנחנו אומרים.

באשר להתנתקות, ישראל אמנם הוציאה את כוחותיה מהרצועה ופינתה את ההתנחלויות בה, אבל האם באמת בזאת הסתיימה השליטה הישראלית על הרצועה? נסו לשאול פעם פלסטיני מהרצועה האם הוא חש שישראל באמת "התנתקה" מחייו, והתשובה המיידית תהיה "לא". ישראל שולטת על יכולתו של אותו פלסטיני לצאת ללימודים בגדה, לייצא סחורות, לדוג, לעבד חלק מאדמותיו ולצאת לבקר קרובי משפחה חולים. נכון, קשה לדמיין שליטה בשטח מסוים ללא נוכחות צבאית קרקעית קבועה, אבל זה בדיוק מצבה הייחודי של רצועת עזה כיום.

ובמקום הראשון: "הם הצביעו חמאס"

ניצחון חמאס בבחירות לרשות הפלסטינית ב-2006, זמן קצר אחרי ה"התנתקות", התקבל בהפתעה. הנסיגה מהרצועה לא חיזקה את תומכי תהליך השלום בצד הפלסטיני, כפי שציפו רבים בישראל. עד היום, למעלה מחמש שנים לאחר שנערכו, הבחירות ההן משמשות להצדקת הסגר.

קודם כל, חשוב להדגיש: החוק הבינלאומי אוסר על ענישה קולקטיבית של אזרחים, ולא לחינם. לקחי העבר לימדו שאזרחים, בלי כל קשר לעמדותיהם הפוליטיות, חייבים להישאר מחוץ לתחום – כך צריך להיות בעזה, בישראל ובכל מקום בו מתנהל סכסוך.

אבל אם כבר מתייחסים לאותן בחירות, כדאי לדייק. הבחירות שבהן חמאס ניצח לא נערכו רק ברצועה, אלא גם בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. רק למעלה משנה אחרי הבחירות, ביוני 2007, השתלט חמאס בכוח על רצועת עזה.

מאז 2006 לא נערכו בחירות ברצועה וכל הזמן הזה ממשיך להתנהל בתוכה ויכוח בין תנועות פוליטיות שונות. דרך אחת לעקוב אחריו היא באמצעות סקרים, כמו אלה שמפרסם המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים. למשל, הסקר האחרון מדצמבר 2011 הראה שאם היו מתקיימות עכשיו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, חמאס היה צפוי לתמיכה של 35 אחוזים, ואילו פת"ח ל- 43 אחוזים. כדאי גם לזכור שלמעלה ממחצית האוכלוסיה בעזה היא מתחת לגיל ההצבעה. כיצד ילדים יכולים לשאת באחריות עבור בחירות שהם מעולם לא השתתפו בהן?

מכירים עוד טעויות? הגיבו כאן.

לפוסט הבא »

הסכם המעברים משנת 2005 ציין את סוף נוכחותה הצבאית של ישראל במעבר רפיח שבין מצרים לרצועת עזה, אך הותיר בידיה שליטה מהותית בו, באמצעות שליטה במרשם האוכלוסין הפלסטיני שמכתיב את הרשאים לעבור ברפיח, פיקוח על העוברים ברפיח, וכן אפשרות להחליט על סגירת המעבר. המעבר פעל באופן סדיר על-פי ההסכם עד יוני 2006. בדו"ח שפרסמו עמותת גישה וארגון רופאים לזכויות אדם בשנת 2009, שכותרתו: "מעבר רפיח: מי מחזיק במפתחות?", פורטו הנסיבות שהביאו לסגירתו של מעבר רפיח לתנועה סדירה החל מחודש יוני 2006 וכן עמדתנו בדבר האחריות שמוטלת על כל הצדדים – ישראל, מצרים, הרשות הפלסטינית, חמאס וגורמים חיצוניים – כתוצאה מהשפעתם על האפשרות לפתוח את המעבר.

בחודש יוני 2010, לאחר שהשתלטות ישראלית על ספינת המאווי מרמרה, שהיתה בדרכה לחופי עזה, הביאה למותם של תשעה נוסעים מירי חיל הים ועוררה ביקורת בינלאומית חריפה, פתחה מצרים את מעבר רפיח לתנועה סדירה. היא עשתה זאת שלא במסגרת הסכם המעברים, עבור קטגוריות מוגבלות של נוסעים, בהן זרים, פלסטינים המבקשים טיפול רפואי במצרים, פלסטינים בעלי תושבות או אזרחות זרה, או המחזיקים בויזה למדינה שלישית, סטודנטים המבקשים ללמוד בחו"ל וכן בעלי אישורים פרטניים מטעם מצרים. מיוני 2010 ועד סוף מאי 2011 עברו במעבר רפיח בשני הכיוונים כ-15,700 נוסעים בחודש בממוצע, כ-40% ממספר הנוסעים החודשי בתחילת 2006, לפני שהוקפא יישום הסכם המעברים¹.  בסוף מאי 2011 הודיעה מצרים על פתיחת מעבר רפיח באופן קבוע לכלל תושבי עזה הנושאים דרכון ותעודת זהות פלסטינית, למעט גברים בני 18 עד 40, שמעברם יאושר רק בתנאים מסויימים. ביוני עד אוגוסט 2011 עלה מספר העוברים הממוצע ברפיח לכ-27,700 בחודש, אולם ההגבלה המספרית שאוכפת מצרים על מספר היוצאים מרצועת עזה יוצרת תקופות המתנה של שבועות.

הסכם המעברים אסר על ייבוא סחורות ממצרים לרצועה דרך רפיח, ולמרות שאישר ייצוא טובין דרך המעבר, מעולם לא נעשו הסדרים שיאפשרו זאת. גם כיום מצרים אינה מאפשרת מעבר סחורות דרך רפיח, פרט למשלוחים של סיוע הומניטרי, בכפוף לשיקול דעתה.

גם כיום, כמו בכל השנים בהן פעל מעבר רפיח, התנאי למעבר בו הינו רישום במרשם האוכלוסין הפלסטיני, המאושר על ידי ישראל. בכך, ישראל מוסיפה להפעיל שליטה מסויימת, אם כי מופחתת מאוד, על מעבר רפיח. המשך השפעתה במעבר נובעת גם משיתוף הפעולה הביטחוני שהיא מקיימת עם מצרים, אשר ממשיכה לראות בישראל בעלת סמכויות שלטוניות בשטחים הפלסטיניים, בין היתר בהתאם להסכם השלום שנחתם בין שתי המדינות, הקובע כי באזור הצפוני של סיני, הגבול הבינלאומי בין ישראל למצרים הוא הגבול שבין מצרים לרצועת עזה².

תנועה יבשתית של סחורות ואנשים בין מצרים לרצועת עזה מתבצעת גם דרך מנהרות שמתחת לגבול שבין מצרים לרצועה. תופעת המנהרות אינה חדשה, אולם עד לחודש יוני 2007 הן שימשו בעיקר להברחת מוצרים שכניסתם דרך המעברים הרשמיים נאסרה, כגון נשק וסמים. אולם, מאז שישראל החלה להגביל העברת סחורות אזרחיות לרצועת עזה ביוני 2007, היקף תנועת הסחורות דרך המנהרות גדל, והחל לכלול מוצרי צריכה ותעשייה רבים אשר ישראל אסרה על מעברם דרך המעברים היבשתיים. כיום מהוות המנהרות ערוץ מעבר עיקרי לדלק ולחומרי בנייה, אשר כניסתם לרצועת עזה מוגבלת על ידי מדינת ישראל³.  המנהרות משמשות גם להעברת סיגריות ממצרים, שמחירן זול בהשוואה לסיגריות הנכנסות מישראל. דרך המנהרות מוסיפים לעבור גם אמצעי לחימה, מזומנים וסמים, ומעת לעת ישראל מפציצה את המנהרות מן האוויר⁴.  המנהרות אינן משמשות ערוץ סחר סדיר או מספק, אבל העברת סחורות אזרחיות דרך המנהרות מאפשרת לממשלה בעזה לקבוע את רף המיסוי (השונה מזה שקובעת ישראל) על מוצרים כגון דלק, סיגריות וחומרי בנייה, כפי שיוסבר בהמשך.

« לעמוד הקודם || לעמוד הבא »

מדד השליטה: עמוד הפרויקט »
מדד השליטה: לקריאת נייר העמדה המלא »
מדד השליטה: לקריאת תקציר נייר העמדה »
יומני עזה: לצפיה בסרטון »

1. גישה, "גישה בעקבות פתיחת מעבר רפיח לעזה: תושבי עזה זכאים גם למעבר בין עזה לגדה" )הודעה לעיתונות) 26.5.2011.
2.   Peace Treaty Between Israel and Egypt, March 26, 1979, 1138 U.N.T.S. 59, ס' 2, לפיו "The permanent boundary between Egypt and Israel in the recognized international boundary between Egypt and the former mandated territory of Palestine, as shown on the map at Annex II, without prejudice to the issue of the status of the Gaza Strip".
3. על-פי ביקורים בשטח, שיחות טלפון וראיונות אישיים של נציג גישה עם מפעילי מנהרות ברצועת עזה (פברואר 2011). ראו גם גישה, "ההקלות בסגר – לא לבנות על זה" (דצמבר 2010)(להלן: גישה, "ההקלות בסגר").
4. ראו, למשל, הודעה מטעם דובר צה"ל, "תקיפת מנהרת טרור בדרום רצועת עזה" 2.2.2011.

ישראל מוסיפה לשלוט במערכת המיסוי ברצועת עזה, השייכת למעטפת המכס המשותפת לישראל, לגדה המערבית ולרצועה. משמעות הדבר הינה כי ישראל קובעת את גובה המכס והמע"מ הנגבים עבור סחורות, ובכך משפיעה על מחירי המוצרים וכן על המדיניות הפיסקלית הפלסטינית. לצורך המחשה: סוחר בעזה, אשר קונה בגדים מיצרן ישראלי, משלם על כך מע"מ בשיעור שנקבע בידי ישראל, וישראל אחראית אל העברת סכום זה לרשות הפלסטינית. אם הסחורה מיובאת מחו"ל, ישראל קובעת את שיעור המכס עבורה, גובה אותו ואחראית על העברת הסכום לרשות הפלסטינית. שיעורי המע"מ והמכס שנקבעו בידי ישראל משפיעים על המחיר בו יימכרו אותם בגדים בעזה.

ישראל מוסיפה לגבות את כספי המכס והמע"מ עבור הרשות הפלסטינית, ומחזיקה בידיה את ההחלטה אם להעביר או לא להעביר כספים אלה לרשות. בכך, ישראל שולטת באפשרותה של הרשות הפלסטינית לממן באמצעות כספים אלה שירותים ציבוריים בגדה וברצועה, כמו אספקת חשמל, שירותי בריאות, פקידות וכיוצא באלה¹.

החריג לכלל זה, לפיו ישראל שולטת על גביית כספי מיסים ולפיכך על שירותים ציבוריים עבור הציבור הפלסטיני, הוא גביית מיסים בידי חמאס על סחורות שמגיעות לעזה דרך המנהרות ממצרים: מאז שישראל החלה להגביל כניסת סחורות אזרחיות לרצועת עזה בשנת 2007, היקף הסחורות המועברות לעזה דרך המנהרות גדל באופן משמעותי. הממשלה ברצועת עזה גובה מיסים על חלק מהסחורות הללו, כגון סיגריות, דלק ובתקופות מסויימות גם חומרי בנייה. כך, לדוגמה, קובע שלטון חמאס בעזה את גובה המיסים עבור דלק שמועבר דרך המנהרות, וגובה אותם מהסוחרים המייבאים את הדלק לעזה ממצרים. בכך, משפיע השלטון בעזה על מחירי הדלק בעזה, שהינם זולים באופן משמעותי לעומת מחירי הדלק בישראל או בגדה המערבית. העברת חלק מתנועת הסחורות מהמעברים שנשלטים בידי ישראל אל המנהרות, וכן גביית מיסים עבור הסחורות שמועברות דרך המנהרות, מאפשרות לממשלה בעזה להפחית את התלות בישראל לצורך קביעת גובה המיסוי עבור אותן סחורות וכן לצורך מימון השירותים הציבוריים שמתאפשר בזכות אותם כספי מיסים.

« לעמוד הקודם || לעמוד הבא »

מדד השליטה: עמוד הפרויקט »
מדד השליטה: לקריאת נייר העמדה המלא »
מדד השליטה: לקריאת תקציר נייר העמדה »
יומני עזה: לצפיה בסרטון »

1. ראו למשל גישה, כובשים מנותקים, לעיל ה"ש 1, בעמ' 53, שם מפורטות ההשלכות של סירוב מדינת ישראל להעביר את כספי המיסים לרשות הפלסטינית מחודש מארס 2006 ועד לחודש יוני 2007, תקופה בה תנועת חמאס ישבה ברשות הפלסטינית יחד עם תנועת הפת"ח ומפלגות אחרות. צעד דומה ננקט בחודש מאי 2011, לאחר שתנועת חמאס ותנועת פת"ח הכריזו על הסכם פיוס. ראו
   Israel Suspends Cash to Palestinians After Hamas Deal, BBC News (May 1, 2011) at .

בזמן שבכל העולם עוקבים ביראת כבוד אחר המתרחש במצרים, גם ברצועת עזה צופים במהפך ומביעים הזדהות עם העם המצרי. אך לאירועים במצרים גם השלכות ישירות על תושבי עזה, שממחישות עד כמה החיים ברצועה שבריריים וחופש התנועה בה מועד לפגיעה. גבול הרצועה עם מצרים הוא היחיד שנותר פעיל לתנועת אנשים מאז הטילה ישראל סגר על שאר המעברים – היבשתיים, הימיים והאוויריים – במסגרתו היא מאפשרת מעבר במקרים הומניטאריים חריגים בלבד.

מעבר רפיח, שנפתח ביוני האחרון בעקבות המשט, לאחר שהיה סגור במשך כארבע  שנים,  נסגר בסוף ינואר עד להודעה חדשה בשל המצב הביטחוני בסיני. המעבר מופעל על ידי מצרים ושלטון חמאס באמצעות הסדרים אד הוק, אם כי ישראל מפעילה שליטה מסוימת על הפעילות בו באמצעות שליטתה על מרשם האוכלוסין הפלסטיני (קרי, פלסטינים שעוברים שם צריכים להיות רשומים במרשם שנשלט על ידי ישראל), וכן על ידי שיתוף פעולה ביטחוני עם מצרים. לפי דיווחים בתקשורת הפלסטינית, כ- 4,000 איש מחכים בסיני לפתיחת המעבר על מנת לחזור לרצועה, ומספר תושבי הרצועה היו מוחזקים בנמל התעופה בקהיר, מאחר ולפי הנהלים המצריים, יציאה מהנמל אפשרית רק למעבר רפיח, וזו מחייבת ליווי משטרתי. תושבים אחרים מסתובבים בעולם, בהמתנה לחזור הביתה.

מן הצד השני של המעבר ממתינים בין 300 ל- 500 אנשים שזקוקים לטיפול רפואי ומבקשים לצאת מהרצועה לצורך קבלתו, כפי שקרה מדי חודש מאז נפתח רפיח.

גם סטודנטים שהגיעו לבלות בעזה את חופשת הסמסטר אינם יכולים לשוב ללימודיהם. אחמד, סטודנט לרפואה שלומד במצרים, התפתה לחזור הביתה לאחר חמש שנים בהן נמנע מביקור מפאת חששו שלא יוכל לצאת חזרה ללימודיו. חששותיו התממשו, והוא מפסיד את לימודיו בהמתנה לצאת: "לא צפינו שהפעם מקור הבעיה יהיה אי היציבות במצרים", אמר. יציאה של סטודנטים דרך מעבר ארז, שנשלט על ידי ישראל, מוגבלת למלגאים שלומדים במדיניות "מערביות", כך שרפיח נותר ברירת המחדל.  אם פתיחת רפיח ביוני האחרון העידה על פתרון חלקי של בעיית חופש התנועה של הסטודנטים היוצאים לחו"ל, האירועים האחרונים מראים כמה קל לערער חופש זה.

תחנת דלק בעזה. צילום: מוחמד עזאיזה, גישה

בעקבות האירועים עלו גם מחירי הדלק וחומרי הבנייה ברצועה, בשל ירידת קצב העבודה במנהרות והמחסור שנוצר בצד המצרי. מחירי המלט התייקרו בתחילת השבוע שעבר בלמעלה מ- 30%, מחירי החצץ עלו בכ- 20%, ואילו העלייה במחיר הדלק לצרכנים נבלמה לאחר שהממשלה קבעה תעריף מקסימלי למכירתו – אבל המחסור ממשיך. מאז שישראל הטילה מגבלות על העברת מוצרים אלה בשנת 2007 (בטענה כי כך "תחליש" את שלטון חמאס), הסחר בדלק ובחומרי בנייה הופנה למנהרות, שעל מוצריהן הממשלה בעזה גובה מסים.  עם רגיעת האירועים במצרים, הפעילות במנהרות מתחילה לחזור לשגרה.

כפי שמעידים האירועים האחרונים במצרים, הסגר על הרצועה והתלות שהוא יוצר עבורה בגבול עם מצרים מביאים למצב בו חופש התנועה בעזה משול לעלה נידף ברוח.

אלו שעוקבים אחרי התרשימים השבועיים של Gaza Gateway אולי הופתעו לגלות שכמות הסולר התעשייתי המועבר מישראל לרצועת עזה דרך מעבר כרם שלום והחיוני להפעלת תחנת הכוח של עזה, עומדת מזה מספר שבועות על אפס. בשביל למצוא את הסולר יש לנדוד לעבר המנהרות שבאזור רפיח, בדרום הרצועה, דרכן עובר סולר רגיל ממצרים, בתיאום עם הממשלה בעזה שגובה על כך מס. השינוי לא התרחש בבת אחת אלא בעקבות מדיניות ארוכת ימים מצד ישראל – שזכתה לאחרונה לאישור ועדת טירקל – של צמצום העברת סולר תעשייתי לעזה, ולאחר צמצום הכמויות שהועברו במשך החודשים האחרונים בעקבות מחלוקת בין הרשות הפלסטינית בגדה והממשלה בעזה באשר לתשלום.

הזרמת הסולר דרך המנהרות מקלה על המחסור בחשמל בעזה אך אינה פותרת אותו. בתחנת הכוח עדיין צריכים סולר תעשייתי, כדי לערבבו עם הסולר הרגיל שמגיע ממצרים על מנת להפחית את כמות הגופרית הנפלטת מהסולר הרגיל. כמו כן, במסגרת המצב החדש, הפסקות החשמל התקצרו אך  עדיין מתרחשות בממוצע של 6 שעות ביממה. הדבר מקשה על חיי התושבים מכיוון שתפוקת החשמל של תחנת הכוח עד היום היא כ- 60 מגה וואט, בעוד שהגרעון במשק החשמל עומד על כ- 80 מגה-וואט.  

כדרכן של מנהרות לא רשמיות, הערוץ המצרי אינו וודאי. בשבוע האחרון חלה ירידה באספקה ממצרים על רקע האירועים האחרונים, מה שמעמיד בסימן שאלה את יציבות אספקת הסולר לתחנת הכוח של עזה. בינתיים, ככל שהמנהרות פועלות, הממשלה בעזה מתאמת את העברת הדלק וגובה על כך מיסים (60 אגורות עבור ליטר סולר העולה לסוחרים פחות משקל אחד). על בסיס נתונים אלה ניתן לתהות באשר למסקנה של ועדת טירקל, שהכשירה את ההגבלה הישראלית על כמויות הסולר המועברות לתחנת הכוח. הועדה קבעה שהגבלות אלה היוו כלי לקידום מטרה צבאית ישראלית של פגיעה ב"יכולתו של החמאס ובכלל זה יכולתו הכלכלית, להמשיך ולתקוף את מדינת ישראל".

במהלך החודשים האחרונים, דווח ב-Gaza Gateway על כמויות הולכות ויורדות של סולר תעשייתי, אשר הכרחי לייצור חשמל, שנכנסות לרצועת עזה. כמויות אלה נופלות הרבה מתחת לצרכיהם של תושבי עזה והן נמוכות אפילו מ"כמות המינימום" שקבעה ישראל כחלק מההגבלות המכוונות על אספקה לעזה. בשבוע שעבר, לדוגמה, קיבלה תחנת הכוח כמות של מיליון ו-200 אלף ליטר של סולר – 35% מהכמות הנדרשת לצורך הפעלתה בתפוקה מקסימלית. התוצאה היא הפסקות חשמל של 12-8 שעות ביום, המשבשות את פעולתן התקינה של התשתיות ההומניטריות ואת חיי היום יום. בפוסט היום, אנו מסבים את תשומת הלב לנייר עמדה חדש של עמותת גישה אשר מפרט את הסיבות למחסור וקורא ללקיחת אחריות של הגורמים הרלוונטיים ובמיוחד ישראל, הרשות הפלסטינית ושלטון החמאס.

ב-6 בדצמבר פרסם משרד החוץ הישראלי איגרת מידע על אודות המצב הכלכלי בגדה המערבית וברצועת עזה. למרות שמקצת החישובים אינם מדויקים, הנתונים שהוצגו נכונים ברובם.  הבעיה האמיתית היא שהם מוצגים מחוץ להקשרם.

בפוסט השבוע נבקש לשים את נתוני משרד החוץ הנכונים (ברובם) בהקשר המתאים.

מדיניות ישראל ברצועת עזה: יש לאפשר העברתו של סיוע הומאניטארי בלבד – בלי פיתוח, בלי שגשוג, בלי פעילות כלכלית.

מזון – ללא מותרות וללא ייצור

באיגרת נכתב כך:

"All food products are brought into the Gaza Strip, except for those that definitely constitute luxury items".

הידעתם כי דבש ושימורי פירות, האסורים למעבר מאז תחילת הסגר, נחשבים מוצרי מותרות מובהקים? או שתה, אשר היה אסור למעבר במשך 8 חודשים, אושר לפתע לפני חודשיים – מה שמצביע על כך שאולי הוא אינו בגדר מותרות ככלות הכול? עם זאת, אין ספק שפסטה כבר אינה מצרך מותרות מאז שבחודש פברואר, הביעה מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון דאגה מהקשיים שמערימה ישראל על העברת סיוע לעזה. מרגרינה באריזות קטנות איננה מצרך מותרות, אולם מרגרינה במיכלים גדולים, מהווה מצרך מותרות מובהק, כיוון שניתן להשתמש בה כחומר גלם בתעשיית המזון המקומית, ולפיכך היא עלולה לספק לפלסטינים בעזה את המותרות שבתעסוקה.

עד כה לא פורסמה כל רשימה המפרטת איזו סחורה אסורה ומותרת למעבר, וישראל סירבה לספק הסבר אלו סחורות מהוות מותרות ואלו לא. אבל אם אין כל רשימה – כיצד אנחנו יכולים לדעת?

אבטלה: הנתונים במלואם

נכון:  האבטלה בעזה ירדה מ – 45.5% ברבע השני של 2008  ל- 36% ברבע השני של 2009.

יותר נכון: לפי לשכת הסטטיסטיקה הפלסטינית המרכזית, האבטלה ירדה ברבעון השני ככל הנראה כתוצאה מפרויקטים הומניטאריים זמניים אשר יזמו ארגונים בינלאומיים והשלטון המקומי, לרבות פינוי הריסות כתוצאה מהמבצע הצבאי. משרד החוץ נמנע מלהזכיר שברבע השלישי של 2009, לאחר שהסתיימו פרויקטים אלה, שוב עלתה האבטלה ל-42.3%. נתון זה יש להשוות עם 32.3% אבטלה שהיתה בעזה ביוני 2007, ממש לפני תחילת הסגר.

דלק וחשמל: לא עונים על הצרכים הבסיסיים

נכון: ישראל עומדת במכסת המינימום לאספקת סולר תעשייתי לייצור חשמל בתחנת הכוח בעזה, כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט העליון.

יותר נכון: מכסת המינימום שנקבעה על ידי בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם הצרכים של רצועת עזה, ורחוקה מלספק אותם. למעשה, כמות הסולר התעשייתי שהועברה בחודש נובמבר למשל, ענתה רק על 39.1% מכלל צרכיה של עזה והובילה להפסקות חשמל נרחבות.

בניה מחדש ושיקום הריסות: טיפה בים

נכון:

"Israel is conducting discussions with the Palestinian Authority, the US, EU representatives in the area and others, with the aim of establishing an agreed-upon supervisory mechanism, subject to international standards, which will ensure, if and when a decision is made to that effect, that monies, materials and equipment that are brought into the Gaza Strip for vita humanitarian projects actually reach their destinations”.

יותר נכון: ישראל סירבה, ועודה מסרבת, לאפשר העברת חומרי גלם לעזה, על אף ש"מגעים" בנושא מתנהלים מזה 11 חודשים. בעזה יש צורך ב- 25,000 טון ברזל ו- 40,000 טון מלט לשיקום. מאז המלחמה מנעה ישראל את העברתם של חומרי בנייה, פרט ל- 19 משאיות שאושרו למעבר באופן חריג לתשתיות ההומניטאריות (בעיקר מערכות המים והביוב). עם זאת, כיוון שישראל מטילה הגבלות על מעבר חומרים אחרים הדרושים לתפקוד המערכות הללו, הן מתפקדות באופן חלקי בלבד (ראו להלן). בלי חומרי בנייה אין זה אפשרי לבנות מחדש את 3,500 הבתים שנהרסו, את 56,000 הבתים שניזוקו ואת מעל ה – 1,000 מפעלים, בתי עסק ומוסדות עסקיים שנהרסו או ניזוקו חלקית במהלך המלחמה. גם אם ישראל הייתה מאפשרת את העברתם של חומרי בנייה לתיקון הנזק המוערך ב – 45 מיליון דולר שנגרם למגזר העסקי הפרטי, הרי שבשל האיסור על יבוא ויצוא סביר להניח שאותם עסקים היו ממשיכים להיות מושבתים, בדיוק כפי ש - 97% מהמפעלים מושבתים כבר למעלה משנתיים וחצי. אכן, כמות מסוימת של מלט מצליחה להגיע דרך המנהרות בגבול עזה – מצרים, אולם עקב מחירו הגבוה הוא נמצא מעבר להישג ידם של מרבית התושבים, וארגונים בינלאומיים רבים מנועים מלעשות שימוש במלט שהגיע בדרך זו.

תשתיות מים, ביוב וחשמל

נכון:

"Israel is conducting a dialogue with Robert Serry, special emissary of the UN Secretary-General, regarding vital humanitarian projects, primarily relating to sewer systems”.

יותר נכון: קשרים הדוקים או לא, ההגבלות שמחילה ישראל על העברת חלקי חילוף וחומרים אחרים החיוניים לתשתיות המים והחשמל הרעועות ממילא, משמעותן היא ש - 10,000 איש חיים ללא מים זורמים ו- 40,000 איש ללא חיבור לחשמל. הפסקות חשמל של 8 שעות, ארבע פעמים בשבוע, הן תופעה שכיחה ברוב הבתים.

חינוך: הילדים משלמים את המחיר

נכון: בתי הספר של אונר"א קיבלו לאחרונה משלוחים של חומרי לימוד כולל מחברות ועפרונות.

יותר נכון: אונר"א היא הסוכנות היחידה בעזה אשר ישראל מאשרת לה לקבל ציוד בי"ס וגם זאת לאחר שישראל עיכבה את העברת הציוד במשך מספר חודשים. ישראל ממשיכה לאסור על הכנסת ציוד לשני שליש מבתי הספר בעזה, הפרטיים והממשלתיים, אשר אחראים לחינוכם של 240,199 ילדים.

חלקה אחרון של איגרת המידע כולל ציטוט מאת מארק אוטה, השליח המיוחד של האיחוד האירופי למזה"ת. להלן הצהרה חשובה נוספת של מארק אוטה, מתוך ראיון שהעניק לאחרונה לעיתון אל-קודס,  בו הוא מתאר את עמדת האיחוד האירופי בנוגע לסגר:

"[The] Gaza closure and denying entry to construction materials is morally unacceptable and is a failure. I was in Gaza last week, there were large quantities of cement in Gaza, but the only people who do not get it are the ones who most need it. For this, ban on constructions materials is not acceptable and I have explained this to the Israelis and told them that this is also not in their interest. Our position is clear, especially that winter is coming, and people can not live in tents in the cold and under the rain".

לאחר כתיבת שורות אלה, קוראת חדת עין הפנתה את תשומת לבנו לכך שבתדרוך למועצת הביטחון של האו"ם, שנערך ב-24 לנובמבר, התייחס תת-מזכ"ל האו"ם לעניינים פוליטיים, מר היילה מנקריוס, לעיכוב בביצוע "תכנית סרי", שמצויינת באגרת המידע של משרד החוץ:

"Beyond immediate humanitarian needs and the water and sanitation sector, I regret to inform the Security Council that the United Nations has not yet received a satisfactory response from the Israeli government to the proposal, put forward in May, to complete $77 million of stalled UNRWA and UNDP projects in the area of housing units and school and health facilities. The UN has left no stone unturned in seeking approval of this package in extensive consultations with the Israeli authorities, and is confident of its capacity to ensure the integrity of programming. It is completely unacceptable that no meaningful progress has been made in kick-starting UN civilian construction activities essential for the well-being and recovery of a war- and blockade-affected population, half of whom are children".

בשבוע שעבר, כך לפי גורמים פלסטינים, ערכה ישראל שני ניסיונות להעברת סולר תעשייתי לרצועת עזה דרך מעבר כרם שלום ולא דרך נחל עוז, המעבר הבלעדי (עד כה) המיועד ומצויד להעברת דלקים וגז לרצועה, קדמו לכך ניסיונות גם בחודש הקודם. כך, בשבוע החולף לא העבירה ישראל ולו טיפה אחת של סולר תעשייתי דרך מסוף נחל עוז ובסך הכל בשבועיים האחרונים העבירה 3.68 מיליון, כ – 53% בלבד מהכמות הנדרשת. הידיעות על כך שישראל מתעתדת לסגור לחלוטין את מעבר נחל עוז מתווספות להפחתת הפעילות במסוף לשלושה ימים בלבד.

זאת, בנוסף לשיתוק המעברים האחרים: מיוני 2007 נסגר מעבר קרני אשר שימש כמעבר הסחורות המרכזי, ורק שרוול-מסוע יחיד, המשמש להעברת תבואה ומזון לבע"ח פועל בו מאז באופן חלקי. מעבר סופה לא פעל מאז ספטמבר 2008 וישראל הודיעה על סגירתו הסופית במרץ 2009. העברת סחורות נאסרת דרך מעבר רפיח וכך נותרה עזה תלויה כמעט לחלוטין במעבר כרם שלום בעל יכולת הקיבול המוגבלת, אשר יועד במקור למעבר סיוע הומניטארי תקופתי בלבד. כעת נראה שישראל מתכוונת להעמיס על כרם שלום גם את הדלקים והגז.

כמובן, מדי פעם, כתגובה לירי מרצועת עזה, ישראל סוגרת לעיתים אף את כרם שלום, בשל מה שהיא מגדירה כסכנה אשר נשקפת למעבר.

מחשבה מוקדמת רבה הוקדשה לאפשרות כי סיכונים ביטחוניים יאיימו על פתיחת המעברים של עזה. בשל כך, נקבעו בהסכמים שלושה עקרונות המיועדים להבטיח כי המעברים לרצועת עזה יופעלו באופן רציף ואשר ישראל הסכימה להם:  הכרה בצורך להפעיל מסלולים חלופיים (lane redundancy) ומעברים חלופיים (passage redundancy), וכן התחייבות למטרה העיקרית, אליו התחייבה ישראל במסגרת הסכם המעברים: העיקרון של מעבר מתמשך (continuous operation).

קשה לראות כיצד מעבר אחד, ובו מסלול עיקרי אחד, יכול לקיים עקרונות אלה.

במקביל, ממשיכה ישראל לפעול כנגד המנהרות ממצרים, דרכן עוברות מרבית הסחורות הדרושות לתושבים, לרבות על ידי הפצצתן.

במצב עניינים זה בו הים והאוויר מלכתחילה אינם אפשרות, האופציה התת קרקעית לא מתקבלת כאופציה לגיטימית והמעברים היבשתיים, הולכים ונסגרים, מאיפה בדיוק אמורים תושבי עזה לקבל סחורות?

רפיק מאליחה, מנהל פרויקטים בחברת ייצור החשמל של עזה (GPGC) נאנח לפני שהוא מתחיל להסביר מה המצב כיום בתחנת הכוח בעזה. נראה שהוא כבר עבר זאת יותר מדי פעמים.

מאליחה, בעל דוקטורט בהנדסת מכונות מ – Middle East Technical University בתורכיה, ממלא תפקידים שונים בתחום החשמל בעזה כבר למעלה מ – 14 שנה.

"במקור, תחנת הכוח בעזה תוכננה כך שתוכל לספק 140 מגה וואט של חשמל", הוא מסביר. "במהלך השנים בהן היא פועלת, המקסימום אליה הגיעה התחנה היה 118 מגה וואט. היה זה בשנת 2006, ממש סמוך לזמן בו הפציצה ישראל את תחנת הכוח והרסה את כל ששת השנאים". 

"לאורך כל חודש הרמדאן פעלנו אחרת", מסביר מאליחה, "כיוון שהיה מאוד חם ושעות השיא של הצריכה והמחסור היו בשעות הערב – בעיקר עקב הבישולים, השתמשנו ברזרבות של סולר תעשייתי שגרענו קודם כדי להקל במעט על המחסור אותו חשים האנשים".

מייד בתום החג, הוא מסביר, נאלצה תחנת הכוח לחזור לשגרה שבה הסולר התעשייתי מספיק לייצור 55-60 מגה וואט של חשמל בלבד.

"מה אני הכי צריך?", הוא חוזר בקול על השאלה ועונה מייד "אני צריך דלק. וגם חלקי חילוף. אין לנו אלטרנטיבות לכך".

איך הוא רואה את העתיד? "קשה להסתכל קדימה ולתכנן. גם אם יש לנו תוכנית, אנחנו לא יכולים לממש אותה בגלל ההגבלות. זה מצב מסובך. כרגע אנחנו רק מנסים להסתדר שבוע קדימה כל פעם".