פוסטים שתויגו תחת ’דלק‘

מי כיבה את האורות בעזה?

16 ביוני, 2010

במהלך החודשים האחרונים, דווח ב-Gaza Gateway על כמויות הולכות ויורדות של סולר תעשייתי, אשר הכרחי לייצור חשמל, שנכנסות לרצועת עזה. כמויות אלה נופלות הרבה מתחת לצרכיהם של תושבי עזה והן נמוכות אפילו מ"כמות המינימום" שקבעה ישראל כחלק מההגבלות המכוונות על אספקה לעזה. בשבוע שעבר, לדוגמה, קיבלה תחנת הכוח כמות של מיליון ו-200 אלף ליטר של סולר – 35% מהכמות הנדרשת לצורך הפעלתה בתפוקה מקסימלית. התוצאה היא הפסקות חשמל של 12-8 שעות ביום, המשבשות את פעולתן התקינה של התשתיות ההומניטריות ואת חיי היום יום. בפוסט היום, אנו מסבים את תשומת הלב לנייר עמדה חדש של עמותת גישה אשר מפרט את הסיבות למחסור וקורא ללקיחת אחריות של הגורמים הרלוונטיים ובמיוחד ישראל, הרשות הפלסטינית ושלטון החמאס.

והרי החדשות: משרד החוץ לא מספר את כל האמת

16 בדצמבר, 2009

ב-6 בדצמבר פרסם משרד החוץ הישראלי איגרת מידע על אודות המצב הכלכלי בגדה המערבית וברצועת עזה. למרות שמקצת החישובים אינם מדויקים, הנתונים שהוצגו נכונים ברובם.  הבעיה האמיתית היא שהם מוצגים מחוץ להקשרם.

בפוסט השבוע נבקש לשים את נתוני משרד החוץ הנכונים (ברובם) בהקשר המתאים.

מדיניות ישראל ברצועת עזה: יש לאפשר העברתו של סיוע הומאניטארי בלבד – בלי פיתוח, בלי שגשוג, בלי פעילות כלכלית.

מזון – ללא מותרות וללא ייצור

באיגרת נכתב כך:

"All food products are brought into the Gaza Strip, except for those that definitely constitute luxury items".

הידעתם כי דבש ושימורי פירות, האסורים למעבר מאז תחילת הסגר, נחשבים מוצרי מותרות מובהקים? או שתה, אשר היה אסור למעבר במשך 8 חודשים, אושר לפתע לפני חודשיים – מה שמצביע על כך שאולי הוא אינו בגדר מותרות ככלות הכול? עם זאת, אין ספק שפסטה כבר אינה מצרך מותרות מאז שבחודש פברואר, הביעה מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון דאגה מהקשיים שמערימה ישראל על העברת סיוע לעזה. מרגרינה באריזות קטנות איננה מצרך מותרות, אולם מרגרינה במיכלים גדולים, מהווה מצרך מותרות מובהק, כיוון שניתן להשתמש בה כחומר גלם בתעשיית המזון המקומית, ולפיכך היא עלולה לספק לפלסטינים בעזה את המותרות שבתעסוקה.

עד כה לא פורסמה כל רשימה המפרטת איזו סחורה אסורה ומותרת למעבר, וישראל סירבה לספק הסבר אלו סחורות מהוות מותרות ואלו לא. אבל אם אין כל רשימה – כיצד אנחנו יכולים לדעת?

אבטלה: הנתונים במלואם

נכון:  האבטלה בעזה ירדה מ – 45.5% ברבע השני של 2008  ל- 36% ברבע השני של 2009.

יותר נכון: לפי לשכת הסטטיסטיקה הפלסטינית המרכזית, האבטלה ירדה ברבעון השני ככל הנראה כתוצאה מפרויקטים הומניטאריים זמניים אשר יזמו ארגונים בינלאומיים והשלטון המקומי, לרבות פינוי הריסות כתוצאה מהמבצע הצבאי. משרד החוץ נמנע מלהזכיר שברבע השלישי של 2009, לאחר שהסתיימו פרויקטים אלה, שוב עלתה האבטלה ל-42.3%. נתון זה יש להשוות עם 32.3% אבטלה שהיתה בעזה ביוני 2007, ממש לפני תחילת הסגר.

דלק וחשמל: לא עונים על הצרכים הבסיסיים

נכון: ישראל עומדת במכסת המינימום לאספקת סולר תעשייתי לייצור חשמל בתחנת הכוח בעזה, כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט העליון.

יותר נכון: מכסת המינימום שנקבעה על ידי בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם הצרכים של רצועת עזה, ורחוקה מלספק אותם. למעשה, כמות הסולר התעשייתי שהועברה בחודש נובמבר למשל, ענתה רק על 39.1% מכלל צרכיה של עזה והובילה להפסקות חשמל נרחבות.

בניה מחדש ושיקום הריסות: טיפה בים

נכון:

"Israel is conducting discussions with the Palestinian Authority, the US, EU representatives in the area and others, with the aim of establishing an agreed-upon supervisory mechanism, subject to international standards, which will ensure, if and when a decision is made to that effect, that monies, materials and equipment that are brought into the Gaza Strip for vita humanitarian projects actually reach their destinations”.

יותר נכון: ישראל סירבה, ועודה מסרבת, לאפשר העברת חומרי גלם לעזה, על אף ש"מגעים" בנושא מתנהלים מזה 11 חודשים. בעזה יש צורך ב- 25,000 טון ברזל ו- 40,000 טון מלט לשיקום. מאז המלחמה מנעה ישראל את העברתם של חומרי בנייה, פרט ל- 19 משאיות שאושרו למעבר באופן חריג לתשתיות ההומניטאריות (בעיקר מערכות המים והביוב). עם זאת, כיוון שישראל מטילה הגבלות על מעבר חומרים אחרים הדרושים לתפקוד המערכות הללו, הן מתפקדות באופן חלקי בלבד (ראו להלן). בלי חומרי בנייה אין זה אפשרי לבנות מחדש את 3,500 הבתים שנהרסו, את 56,000 הבתים שניזוקו ואת מעל ה – 1,000 מפעלים, בתי עסק ומוסדות עסקיים שנהרסו או ניזוקו חלקית במהלך המלחמה. גם אם ישראל הייתה מאפשרת את העברתם של חומרי בנייה לתיקון הנזק המוערך ב – 45 מיליון דולר שנגרם למגזר העסקי הפרטי, הרי שבשל האיסור על יבוא ויצוא סביר להניח שאותם עסקים היו ממשיכים להיות מושבתים, בדיוק כפי ש - 97% מהמפעלים מושבתים כבר למעלה משנתיים וחצי. אכן, כמות מסוימת של מלט מצליחה להגיע דרך המנהרות בגבול עזה – מצרים, אולם עקב מחירו הגבוה הוא נמצא מעבר להישג ידם של מרבית התושבים, וארגונים בינלאומיים רבים מנועים מלעשות שימוש במלט שהגיע בדרך זו.

תשתיות מים, ביוב וחשמל

נכון:

"Israel is conducting a dialogue with Robert Serry, special emissary of the UN Secretary-General, regarding vital humanitarian projects, primarily relating to sewer systems”.

יותר נכון: קשרים הדוקים או לא, ההגבלות שמחילה ישראל על העברת חלקי חילוף וחומרים אחרים החיוניים לתשתיות המים והחשמל הרעועות ממילא, משמעותן היא ש - 10,000 איש חיים ללא מים זורמים ו- 40,000 איש ללא חיבור לחשמל. הפסקות חשמל של 8 שעות, ארבע פעמים בשבוע, הן תופעה שכיחה ברוב הבתים.

חינוך: הילדים משלמים את המחיר

נכון: בתי הספר של אונר"א קיבלו לאחרונה משלוחים של חומרי לימוד כולל מחברות ועפרונות.

יותר נכון: אונר"א היא הסוכנות היחידה בעזה אשר ישראל מאשרת לה לקבל ציוד בי"ס וגם זאת לאחר שישראל עיכבה את העברת הציוד במשך מספר חודשים. ישראל ממשיכה לאסור על הכנסת ציוד לשני שליש מבתי הספר בעזה, הפרטיים והממשלתיים, אשר אחראים לחינוכם של 240,199 ילדים.

חלקה אחרון של איגרת המידע כולל ציטוט מאת מארק אוטה, השליח המיוחד של האיחוד האירופי למזה"ת. להלן הצהרה חשובה נוספת של מארק אוטה, מתוך ראיון שהעניק לאחרונה לעיתון אל-קודס,  בו הוא מתאר את עמדת האיחוד האירופי בנוגע לסגר:

"[The] Gaza closure and denying entry to construction materials is morally unacceptable and is a failure. I was in Gaza last week, there were large quantities of cement in Gaza, but the only people who do not get it are the ones who most need it. For this, ban on constructions materials is not acceptable and I have explained this to the Israelis and told them that this is also not in their interest. Our position is clear, especially that winter is coming, and people can not live in tents in the cold and under the rain".

לאחר כתיבת שורות אלה, קוראת חדת עין הפנתה את תשומת לבנו לכך שבתדרוך למועצת הביטחון של האו"ם, שנערך ב-24 לנובמבר, התייחס תת-מזכ"ל האו"ם לעניינים פוליטיים, מר היילה מנקריוס, לעיכוב בביצוע "תכנית סרי", שמצויינת באגרת המידע של משרד החוץ:

"Beyond immediate humanitarian needs and the water and sanitation sector, I regret to inform the Security Council that the United Nations has not yet received a satisfactory response from the Israeli government to the proposal, put forward in May, to complete $77 million of stalled UNRWA and UNDP projects in the area of housing units and school and health facilities. The UN has left no stone unturned in seeking approval of this package in extensive consultations with the Israeli authorities, and is confident of its capacity to ensure the integrity of programming. It is completely unacceptable that no meaningful progress has been made in kick-starting UN civilian construction activities essential for the well-being and recovery of a war- and blockade-affected population, half of whom are children".


האם גם הדלתות האחרונות לעזה נסגרות?

13 באוקטובר, 2009

בשבוע שעבר, כך לפי גורמים פלסטינים, ערכה ישראל שני ניסיונות להעברת סולר תעשייתי לרצועת עזה דרך מעבר כרם שלום ולא דרך נחל עוז, המעבר הבלעדי (עד כה) המיועד ומצויד להעברת דלקים וגז לרצועה, קדמו לכך ניסיונות גם בחודש הקודם. כך, בשבוע החולף לא העבירה ישראל ולו טיפה אחת של סולר תעשייתי דרך מסוף נחל עוז ובסך הכל בשבועיים האחרונים העבירה 3.68 מיליון, כ – 53% בלבד מהכמות הנדרשת. הידיעות על כך שישראל מתעתדת לסגור לחלוטין את מעבר נחל עוז מתווספות להפחתת הפעילות במסוף לשלושה ימים בלבד.

זאת, בנוסף לשיתוק המעברים האחרים: מיוני 2007 נסגר מעבר קרני אשר שימש כמעבר הסחורות המרכזי, ורק שרוול-מסוע יחיד, המשמש להעברת תבואה ומזון לבע"ח פועל בו מאז באופן חלקי. מעבר סופה לא פעל מאז ספטמבר 2008 וישראל הודיעה על סגירתו הסופית במרץ 2009. העברת סחורות נאסרת דרך מעבר רפיח וכך נותרה עזה תלויה כמעט לחלוטין במעבר כרם שלום בעל יכולת הקיבול המוגבלת, אשר יועד במקור למעבר סיוע הומניטארי תקופתי בלבד. כעת נראה שישראל מתכוונת להעמיס על כרם שלום גם את הדלקים והגז.

כמובן, מדי פעם, כתגובה לירי מרצועת עזה, ישראל סוגרת לעיתים אף את כרם שלום, בשל מה שהיא מגדירה כסכנה אשר נשקפת למעבר.

מחשבה מוקדמת רבה הוקדשה לאפשרות כי סיכונים ביטחוניים יאיימו על פתיחת המעברים של עזה. בשל כך, נקבעו בהסכמים שלושה עקרונות המיועדים להבטיח כי המעברים לרצועת עזה יופעלו באופן רציף ואשר ישראל הסכימה להם:  הכרה בצורך להפעיל מסלולים חלופיים (lane redundancy) ומעברים חלופיים (passage redundancy), וכן התחייבות למטרה העיקרית, אליו התחייבה ישראל במסגרת הסכם המעברים: העיקרון של מעבר מתמשך (continuous operation).

קשה לראות כיצד מעבר אחד, ובו מסלול עיקרי אחד, יכול לקיים עקרונות אלה.

במקביל, ממשיכה ישראל לפעול כנגד המנהרות ממצרים, דרכן עוברות מרבית הסחורות הדרושות לתושבים, לרבות על ידי הפצצתן.

במצב עניינים זה בו הים והאוויר מלכתחילה אינם אפשרות, האופציה התת קרקעית לא מתקבלת כאופציה לגיטימית והמעברים היבשתיים, הולכים ונסגרים, מאיפה בדיוק אמורים תושבי עזה לקבל סחורות?

להאיר את החג

29 בספטמבר, 2009

רפיק מאליחה, מנהל פרויקטים בחברת ייצור החשמל של עזה (GPGC) נאנח לפני שהוא מתחיל להסביר מה המצב כיום בתחנת הכוח בעזה. נראה שהוא כבר עבר זאת יותר מדי פעמים.

מאליחה, בעל דוקטורט בהנדסת מכונות מ – Middle East Technical University בתורכיה, ממלא תפקידים שונים בתחום החשמל בעזה כבר למעלה מ – 14 שנה.

"במקור, תחנת הכוח בעזה תוכננה כך שתוכל לספק 140 מגה וואט של חשמל", הוא מסביר. "במהלך השנים בהן היא פועלת, המקסימום אליה הגיעה התחנה היה 118 מגה וואט. היה זה בשנת 2006, ממש סמוך לזמן בו הפציצה ישראל את תחנת הכוח והרסה את כל ששת השנאים". 

עם השנים, תוקן חלק מהנזק, אולם אז הופיעה בעיה נוספת: מאז נובמבר 2007 מגבילה ישראל את מעבר הסולר התעשייתי לרצועת עזה, סולר אשר מיועד בלעדית להפעלת תחנת הכוח ואשר ממומן על ידי האיחוד האירופי. כך, תחנת הכוח אשר להפעלתה נדרשים 3.5 מיליון ליטר בשבוע, נאלצת להתאים את עצמה לפעילות של 2.2 מיליון ליטר בשבוע – 63% מהכמות הנדרשת. המשמעות היא הפסקות חשמל של 6-8 שעות, ארבעה ימים בשבוע אותם חווים פלסטינים המתגוררים בעזה.

"לאורך כל חודש הרמדאן פעלנו אחרת", מסביר מאליחה, "כיוון שהיה מאוד חם ושעות השיא של הצריכה והמחסור היו בשעות הערב – בעיקר עקב הבישולים, השתמשנו ברזרבות של סולר תעשייתי שגרענו קודם כדי להקל במעט על המחסור אותו חשים האנשים".

מייד בתום החג, הוא מסביר, נאלצה תחנת הכוח לחזור לשגרה שבה הסולר התעשייתי מספיק לייצור 55-60 מגה וואט של חשמל בלבד.

"מה אני הכי צריך?", הוא חוזר בקול על השאלה ועונה מייד "אני צריך דלק. וגם חלקי חילוף. אין לנו אלטרנטיבות לכך".

איך הוא רואה את העתיד? "קשה להסתכל קדימה ולתכנן. גם אם יש לנו תוכנית, אנחנו לא יכולים לממש אותה בגלל ההגבלות. זה מצב מסובך. כרגע אנחנו רק מנסים להסתדר שבוע קדימה כל פעם".