שנה שלמה חלפה מאז החליטה הממשלה על "הרחבת המדיניות האזרחית" כלפי רצועת עזה והקלת הסגר עליה. מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) חשש, אולי, שביום השנה הראשון שלה תוצאות ההחלטה אינן מובחנות מספיק – מה שנכון – ולכן פרסם לרגל האירוע דו"ח על יישום ההקלות.

כרגיל, אין לנו כמעט השגות על המספרים שמפרסם המתפ"ש. עם זאת, אנחנו ממשיכים להציע הקשר רחב יותר לבחינה שלהם שבתוכו הטפיחה העצמית על השכם בדו"ח קצת פחות משכנעת. ההקשר הבטחוני שמספק הדו"ח – הוא נפתח בנתונים על ירי רקטות לעבר ישראל במהלך השנה האחרונה – הוא חשוב, אבל אליו יש להוסיף גם את חובות ישראל לפי המשפט הבינלאומי, ההבטחות שנתנה הממשלה, והצרכים האמיתיים ברצועה. איך יראו המספרים אז?

למשל: "ישראל עובדת עם ארגונים בינלאומיים ועם הרשות הפלסטינית על מנת לקדם ולייעל פרוצדורות לאישור פרויקטים הממומנים על ידי גופים בינלאומיים. למטרה זו הוקם מנגנון לתיאום ולפיקוח כדי ליישם פרויקטים תוך התחשבות בצרכים ביטחוניים. עד כה אושרו 163 פרויקטים בינלאומיים ליישום".

ובהקשר הרחב יותר? סוכנות האו"ם לסעד ולתעסוקה (אונר"א), שאחראית למחצית מכל הפרויקטים שאישרה ישראל בשנה האחרונה, מדווחת שרק 27% מכלל הפרויקטים שכלולים בתכנית ההתאוששות והבנייה מחדש שלה אושרו עד כה. לדוגמא, מתוך 100 בתי ספר שביקשה הסוכנות לבנות אושרו רק 42, ומאחר שתהליכי האישור והבנייה עדיין כרוכים בנהלים בירוקרטיים מסורבלים, רק מחצית מתוך אותם 42 בתי ספר החלו להבנות. אכן "קידום וייעול".

ועוד מתוך הדו"ח: "במהלך השנה האחרונה 29,715 פלסטינים נכנסו לישראל מהרצועה. בנוסף, ישראל החליטה להגדיל את מספר הסוחרים הנכנסים לישראל ל- 70 ביום. 7,282 סוחרים נכנסו לישראל, לגדה המערבית ולחו"ל לצורכי מסחר בשנה החולפת כחלק מהפעילויות הכלכליות השוטפות ברצועת עזה".

ובחזרה להקשר הרחב. מעניין להשוות את המספרים האלה לחצי מיליון העובדים בממוצע שנהגו לצאת מהרצועה מדי חודש ערב פרוץ האינתיפאדה השניה. בנוסף, האישורים שניתנים כיום מיועדים ל"סוחרים בכירים" בלבד, המוגדרים ככאלה שיציאתם תתרום לשיפור כלכלת הרצועה. מעט הנשים הסוחרות בעזה כמו גם סוחרים צעירים, המבקשים ליצור קשרי מסחר עם ישראל והגדה, לא מקבלים אישור. כך מתעלמת ישראל מהתפיסה המקובלת לפיה עסקים קטנים הם סקטור בעל חשיבות קריטית לפיתוח ולקידום הכלכלה.

מתוך הדו"ח: במסגרת החלטת הקבינט על ייצוא תוצרת חקלאית, נמשך הפרויקט בתיאום עם הולנד לייצוא תותים ופרחים. בנוסף הוחלט לאפשר ייצוא פלפלים, אך הוא הופסק בשל איכות התוצרים שלא עמדה בסטנדרטים האירופאיים. כאלטרנטיבה אושר ייצוא של עגבניות שרי לשווקי אירופה.

גם כאן, ההקשר משבית את השמחה. בחמשת החודשים הראשונים של 2011 ישראל אמנם אפשרה הוצאת תוצרת חקלאית לייצוא לאירופה בהיקף זניח-כלכלית של שתי משאיות ליום בממוצע, אבל כבר למעלה מחודשיים לא יצאה מהרצועה אפילו משאית סחורות אחת. חוץ מזה, בניגוד להחלטת הממשלה ולהבטחות שניתנו לגורמים בינלאומיים שוב ושוב, עד כה לא אושר ייצוא טקסטיל וריהוט מהרצועה.

הקלות מסוימות בסגר יושמו במהלך השנה האחרונה, ויש לברך עליהן. אבל בתוך ההקשר הרחב של הצרכים וההבטחות, ברור שמדובר במעט מדי ולאט מדי.

בתחילת השבוע שעבר הודיע דובר צה"ל על "תנופת בנייה" ברצועת עזה, לאחר שמתאם פעולות הממשלה בשטחים אישר 121 פרויקטים הממומנים על ידי ארגונים בינלאומיים. על פי הידיעה, בעקבות אישור זה כלכלת עזה "צפויה להשתפר ולקבל זריקת עידוד".

זה צעד חיובי, אך יש לזכור שלא מדובר באישור חדש. הפרויקטים האלה כבר אושרו במהלך השנה האחרונה. עלות הפרויקטים שאושרו מהווה 20% בלבד מהתקציב המיועד לפרויקטים מתוכננים של UNDP ו- UNRWA ברצועת עזה.

אך מעבר להכרזות החוזרות על אישור אותם פרויקטים, בנייתם של אלו נעשית בקצב איטי מאחר שישראל מפעילה מעבר אחד בלבד לרצועה – כרם שלום – דרכו מוכנסות כלל הסחורות, באופן שלא משאיר די מקום לחומרי בניין. הכמות החודשית הממוצעת של חומרי בניין (ברזל, מלט וחצץ) שישראל אפשרה להכניס לרצועה בין אוקטובר 2010 לפברואר 2011 עמדה על כ- 20,000 טון, שמהווים כ- 7.6% מהכמות החודשית הממוצעת (264,000 טון) שהוכנסה לעזה לפני הטלת הסגר, בין ינואר למאי 2007.

במערכת הביטחון הודו שהמחסור בחומרי בניין פוגע בשיקום הרצועה אך טענו שהסיבה להגבלות הישראליות על הכנסתם לרצועה היא שחמאס יכול להשתמש בהם לצרכים צבאיים, כגון בניית מוצבים וציפוי מנהרות. לכן ישראל מפעילה מערכת בירוקרטית מסורבלת, שבין היתר דורשת מהארגונים הבינלאומיים תיעוד וליווי חומרי הבניין המיועדים להם, כאילו מדובר במשלוחים של אורניום מועשר.

אבל השיטה הזו לא באמת מספקת לישראל שליטה על הכנסת חומרי בניין לרצועה והשימוש בהם. לפי דו"ח של האו"ם, בין אוקטובר 2010 לפברואר 2011 הועברו בכל חודש כ- 98,000 טון של ברזל, מלט וחצץ דרך המנהרות ללא פיקוח של ישראל –פי חמש מהכמות שהוכנסה דרך המעברים באותה תקופה.

מעבר לחוסר היעילות של ההגבלות הישראליות למנוע מחמאס אספקה של חומרי בניין, המספר הזה ממחיש עד כמה גדול הביקוש לחומרי בניין ברצועה לעומת ההיצע המוגבל שמאפשרת ישראל להכניס דרך המעברים. הכמעט-מונופול שמעניקה מדיניות ישראל לתעשיית המנהרות על ייבוא חומרי בניין יכול לאפשר לממשלה המקומית להיות פעילה הרבה יותר מארגונים בינלאומיים בבניית מבנים חיוניים, בין היתר בגלל שמדיניות ארגונים אלה לא מאפשרת להם להשתמש בחומרים שמועברים במנהרות.

כלכלת עזה צמחה ב- 15% בשנה האחרונה, אך התוצר המקומי הגולמי עדיין קטן ב- 20% מגודלו ב- 2005. כפי שמצוין בדו"ח של קרן המטבע הבינלאומית שיצא לקראת פגישת המדינות התורמות לרשות ביום רביעי הקרוב, אחד הצעדים הדרושים להתאוששות משמעותית של הכלכלה הוא הסרת המגבלות הנוגעות לסקטור הפרטי, כגון האיסור על הכנסת חומרי בניין.

אפשר להניח שבחלק מחומרי הבניין שמוכנסים מהמנהרות נעשה שימוש צבאי כפי שאפשר להניח שנעשה גם בחלק מהתשתיות האזרחיות ובמוצרים בסיסיים אחרים. ועדיין, ישראל לא מגדירה חשמל, מחשבים או טלפונים כמוצרים דו-שימושיים ומאפשרת להכניסם לרצועה. האם מניעת הכנסת חומרי בניין למגזר הפרטי ועיכוב בניית מבנים חיוניים, ללא כל השפעה על יכולת החמאס להשיג חומרי בניין, היא באמת עניין הכרחי?

לקראת כינוס ועדת הקישור אד הוק לסיוע לפלסטינים פרסם משרד החוץ הישראלי דו"ח המפרט את הצעדים שננקטו כדי לשפר את כלכלת עזה בעקבות החלטת ממשלת ישראל מיום 20 ביוני 2010 "להקל" את הסגר. להלן סיכום של הנקודות המועלות בדו"ח ונתונים נוספים שממקמים אותן בקונטקסט נכון יותר.

נכון: "התנועה גברה במידה ניכרת. מספר המשאיות המתואמות עם הרשות הפלסטינית מגיע בדרך כלל לקיבולת המקסימלית הנוכחית של 250 משאיות ביום."

נכון יותר: הגם שנפח המשאיות גדל, מספר המשאיות הנכנסות הוא רק 38% מהביקוש בחודש האחרון, בגלל סירובה של ישראל לפתוח מחדש את המעברים שהיא סוגרת מאז 2007.

נכון: "קרן המטבע הבינלאומית מעריכה את צמיחת התוצר המקומי הגולמי במחצית הראשונה של 2010 (בהשוואה למחצית הראשונה של 2009) ב- 9% בגדה המערבית ו- 16% ברצועת עזה."

נכון יותר: דו"ח קרן המטבע הבינלאומית מצביע על כך שנראית צמיחה בין השאר משום שהמחצית הראשונה של 2009, אשר כללה את המבצע הצבאי "עופרת יצוקה" ותוצאותיו, מהווה בסיס נמוך מאוד כנקודת השוואה. התוצר הלאומי הגולמי בעזה לאדם עדיין קטן ב- 40% ממה שהיה בשנת 1994 ועליו לצמוח עוד כדי להגיע לרמה של 2007, כתוצאה ממדיניות ישראלית נמשכת של "לוחמה כלכלית" הכוללת איסור על ייצוא. קרן המטבע הבינלאומית ציינה שהתאוששות כלכלית אמיתית וארוכת טווח מחייבת הסרת האיסור על ייצוא וההגבלות על כניסת חומרי גלם.

נכון: "הצמיחה בתחום הבנייה גדל ב- 20% ברבעון הראשון של שנת 2010 (בהשוואה לרבעון המקביל בשנת 2009)."

נכון יותר: הרבעון המקביל בשנת 2009 כלל את מבצע "עופרת יצוקה" שבו עדיין נהרסו בניינים באופן פעיל על ידי הצבא. הודות לתהליך אישור מסורבל ולקיבולת המוגבלת של המעברים נכנסו רק 132 משאיות עם מלט וחצץ מאז ה"הקלות", למרות שיש צורך בעשרות אלפים. האו"ם מציין כי בקצב הזה ידרשו 75 שנה לערך להכניס את כל החומרים שנדרשים עבור תוכנית השיקום של אונר"א.

נכון: "מספר פרויקטים כבר יושמו במלואם או שנמצאים בעיצומם. בין הפרויקטים נמנית … חלוקת מכולות שישמשו ככיתות לימוד, פרויקט של האו"ם."

נכון יותר: ילדים בבתי הספר של אונר"א נאלצים ללמוד במכולות הללו בגלל שלמרות "ההקלות" ישראל עדיין לא אישרה את כניסתה של אף משאית אחת של חומרי בניין עבור 100 בתי הספר החדשים שאונר"א ביקשה לבנות.

נכון: "ביולי… הונפקו 2,457 אישורי יציאה [מרצועת עזה]."

נכון יותר: מספר זה הוא פחות מאחוז אחד ממספר היוצאים בספטמבר 2000, לפני שהטילה ישראל מגבלות חמורות. ישראל הודיעה כי "אין בהחלטה זו [על ההקלות] כדי  להרחיב את הקריטריונים [ליציאה]."

שלושה שבועות לאחר החלטת הקבינט מיום ה-20 ביוני, 2010, אישרה ישראל לסוחרים ברצועת עזה להעביר חומרי גלם לתעשייה לאחר שלוש שנים בהן סירבה לעשות זאת, כחלק ממדיניות מוצהרת של "לוחמה כלכלית". כך למשל הועברו בשבוע החולף בדים, קופסאות מתכת ריקות, חוטים וקקאו תעשייתי.

ישראל אומנם מצהירה כי מספר המשאיות הנושאות סחורה לרצועת עזה עלה בכ-70% מאז החלטת הקבינט, אולם אם נשים רגע דברים בהקשר – גם מספר זה מהווה רק 34% מהצורך של תושבי עזה וכלכלתה (10,400 משאיות בחודש בשנת 2005).

מעבר לכך, כשעושים זום אאוט מהמספרים והאחוזים, מסתבר שעל אף שישראל התירה לועדת התיאום הפלסטינית (הגוף שאמון על ריכוז והעברת בקשות סוחרי המגזר הפרטי לצד הישראלי, לא כולל המגזר החקלאי) לכלול חומרי גלם ברשימות היומיות שלה, הדרך עד להגעתם בפועל של חומרים אלו לעזה, ארוכה מאוד. היות שההיתר הישראלי כפוף למגבלות הקיבולת של המעברים, והיות שישראל הותירה רק מעבר אחד פעיל לגמרי (כרם שלום), רוב בקשות הסוחרים לחומרי גלם כלל אינן מוגשות. בשבוע החולף לדוגמה, עמד ממוצע המשאיות היומי על כ-180, לרבות המסוע במעבר קרני, מתוכן כ-50 משאיות ביום למגזר החקלאי וסיוע הומניטרי. במצב עניינים זה מוצאת את עצמה ועדת התיאום הפלסטינית עסוקה מעל הראש בתעדוף הפריטים ובניסיון למצוא מקום במכסה היומית לתעשיות השונות. לפי הערכות הועדה, בכדי לעמוד בבקשות העכשוויות של חומרי הגלם, יש צורך במעבר 500 משאיות ביום.

מעבר כרם שלום (מקור: USAID)

במצב עניינים זה בו ייקח חודשים עד שיצליחו להעביר לעזה את ההזמנות הראשוניות והבסיסיות ביותר של חומרי גלם לתעשייה, ובעת שישראל מתעקשת להמשיך ולאסור כל יצוא – לא ברור כיצד ישראל מתכוונת ליישם את הבטחתה "להרחיב את הפעילות הכלכלית" ברצועת עזה, הרחבה התלויה במעבר אנשים וסחורות בשני הכיוונים.

***

ולחדשות טובות יותר: מחר, מעל 6,000 ילדים ברצועת עזה יכדררו בו זמנית כדורי סל במטרה לשבור את שיא העולם וזאת כחלק מפרוייקט "Great Gaza Global Bounce" של אונר"א. צפו בסרטון:

• מוצרי מזון והיגיינה מוסיפים להוות 76% מהסחורות שמורשות לעבור לעזה, למרות שהמעבר נשלל באופן שגרתי מפריטי מזון רבים, כולל שוקולד וחומץ. פריטי מזון שיכולים לשמש כמרכיבים לתעשיית המזון המקומית – כמו מרגרינה בדליים גדולים, או גלוקוז – אסורים במעבר. מוסדות החברה האזרחית, תשתיות חיוניות, מפעלים, בתי ספר ואפילו משקי בית – אינם יכולים לתפקד אך ורק על בסיס קמח, סוכר וסמרטוטי רצפה.

• המספרים מראים שאכן טונות רבות של סיוע מועברות לרצועה. הללו מיועדות במיוחד ל-80% מתושבי עזה שתלויים באופן מוחלט בצדקה בשל התמוטטות הכלכלה. ייצוא למטרות מסחר הותר באופן חריג ומינימלי אך ורק עבור שווקי התותים והפרחים: 259 משאיות הותרו לעזוב את עזה בשלוש שנים – פחות ממה שתושבי עזה נהגו לייצא במשך ארבעה ימים לפני יוני 2001.

• משרד החוץ טוען שישראל מתירה מעבר לשטחה של "כל המקרים של טיפול רפואי מעזה, אלא אם המטופל ידוע כפעיל טרור". עם זאת, בשנה שעברה, למעלה מ-2,300 היתרי כניסה לטיפול רפואי נדחו או עוכבו בידי רשויות ישראל. סירובים אלה כללו מקרים רבים של חולים ש"איכות חייהם" נפגעה, בשל אבדן ראייה או גפיים למשל, ומטופלים שכניסתם נדחתה מבלי שנטענו נגדם טענות בטחוניות, אלא שהצבא טען שקיים חשש שהם ישארו בגדה המערבית אחרי הטיפול – ובכך יסכלו את המטרה הפוליטית של ישראל, להפריד בין עזה לגדה המערבית.

• במהלך החודשיים הראשונים של 2010, רופאים לזכויות אדם הגישו מחדש בקשות כניסה לישראל של 23 מטופלים שנדחו בשל סיבות ביטחוניות. הודות להערכות מטעם רופאים מומחים ישראלים בכירים שצורפו לכל בקשה, שונתה ההחלטה בנוגע ל-10 מתוך 23 המקרים. עובדה זו מעלה שאלות קשות באשר לאיזונים שישראל טוענת שהיא עושה בין מצבו הרפואי של החולה לבין הסיכון הביטחוני שהמדינה טוענת שנשקף ממנו, כמו גם באשר להגדרת המדינה את המושג "סיכון ביטחוני".

• ישראל טענה שחמאס מהווה לעתים קרובות מכשול למתן היתרים לטיפול רפואי. עם זאת, חמאס כמעט אינו מעורב בהליך ההיתרים, אשר נוצר במסגרת הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לבין אש"ף. במסגרת ההליך, חולים נדרשים לקבל הפנייה מרופאים בעזה, לבקש מימון כספי מהרשות הפלסטינית ברמאללה, ולהגיש מסמכים לוועדה הפלסטינית לעניינים אזרחיים בעזה, אשר מעבירה את הבקשה לצבא הישראלי במחסום ארז. הליך זה לוקח בממוצע שישה שבועות ומהווה נטל כבד על חולים ופצועים מעזה ועל משפחותיהם.

• בעוד שלישראל זכות לערוך בדיקות ביטחוניות, היא לעתים קרובות מנצלת את המצב הפגיע של החולים באמצעות התניית הכניסה לטיפול רפואי בהשתתפות בחקירות שב"כ, התנייה שמנוגדת לדין הבינלאומי. במספר מקרים, זימן השב"כ חולים למחסום ארז לתחקורים והפעיל עליהם סחיטה, בכך שהתנה את יציאתם לטיפול רפואי במסירת מידע ובשיתוף פעולה עם עם השב"כ. במקרים אחדים, הגיע השב"כ לכדי שימוש בהליך הבקשה להיתר כדרך "לפתות" חולים פלסטינים להגיע למעבר ארז על מנת לעצור אותם: עם הגיעם למחסום ארז, חולים נאסרו מייד ונכלאו בבתי כלא ישראליים.

איור: מורן ברק, מקור: רופאים לזכויות אדם - ישראל

• משרד החוץ מדווח שתיאום עם גורמים בינלאומיים לגבי מעבר חומרי בניין מתקיים באופן סדיר. OCHA, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים מדווח לעומת זאת שנדרשו תשעה חודשי דיון על מנת לקבל אישור מעבר לפריטים שנחוצים לסיום בנייתן של 151 יחידות דיור, אשר ערב הסגר ביוני 2007 הושלמה 85% מבנייתן. זוהי טיפה בים, שעלתה במאמצים רבים, נוכח 86,000 יחידות הדיור שנדרשות בעזה.

• בדומה, אונר"א מדווח שכספי תרומות בשיעור של 109 מיליון דולר מוקפאים, בשל הגבלות מעבר של חומרי בנייה, המונעות הפעלה של 24 פרוייקטים של בנייה ותשתיות. אם ידרשו תשעה חודשים של דיון במועד ההתחלה של כל אחד מ-24 הפרוייקטים, נוכל לצפות ל-18 שנים של דיונים.

• כתבנו בעבר על סירובה של ישראל להתיר מעבר של ספרים, כלי כתיבה, צעצועים וחומרים לימודיים אחרים ל-248,000 תלמידים בעזה, מעבר שהיא מתירה באופן חריג לתלמידים אחרים שלומדים בבתי הספר של אונר"א. אך אונר"א בעצמו, שבתי הספר שלו פועלים בשלוש משמרות על מנת להתמודד עם העומס, זקוק לבניית 100 בתי ספר על מנת לענות על הצרכים, בעוד ישראל מסרבת להתיר מעבר של חומרי בנייה. אפילו אם ישראל תיעתר להעביר חומרי בנייה – אם ידרשו תשעה חודשי דיון לבניית כל בית ספר, אונר"א יקבל את בתי הספר שלו אחרי 75 שנים, מועד בו התלמידים של היום יהיו בשנות השמונים לחייהם.

אנו שואבים עידוד מכך שדו"ח משרד החוץ מכיר בצורך לאפשר סיוע הומניטרי, תוך עידוד הפיתוח של כלכלה בריאה בעזה. אם ישראל באמת מעוניינת ביישום מדיניות כזו, עליה לפתוח את מעברי עזה לתנועת סחורות ואנשים, בכפוף רק לשיקולים ביטחוניים קונקרטיים, ולא לתמרונים פוליטיים.

לפני חודשיים פרסמנו כי ישראל מונעת מעברם של כלי נגינה לרצועת עזה. בפוסט הבאנו גם את תשובתו של סגן שר הביטחון, מתן וילנאי, לשאילתה שהגיש ח"כ דב חנין ביולי האחרון בעניין האיסור: "על פי הנתונים שבידינו לא התקבלו כל בקשות להעברת כלי נגינה לרצועת עזה במהלך השנתיים האחרונות" כתב סגן שר הביטחון. מסתבר שטעינו – וגם סגן שר הביטחון טעה.

במרץ 2009 הגישה יוניס"ף (קרן החירום הבינ"ל של האו"ם לילדים) בקשה להכנסת כלי הקשה, עוד, תופים וגיטרות המיועדים למספר פרויקטים מוזיקליים לילדים ובני נוער ברצועת עזה. על מנת שהצבא יואיל לשקול את הבקשה, כלי הנגינה תוארו כסחורה הומניטארית, שכניסתם אינה מפרה את האיסור על הכנסת סחורות מעבר ל"מינימום ההומניטארי" שקבע הצבא. לאחר שעברו את התהליך הבירוקראטי הקבוע, הארוך והמייגע של קבלת אישור להעברת סחורה הומניטארית לעזה, הועברו כלי הנגינה ב-4 ביולי – חמישה חודשים לאחר הגשת הבקשה לישראל. בעוד שארגונים בינלאומיים יכולים להכניס סחורות מסוימות עבור פרויקטים הומניטאריים (כך, למשל, אפשרה ישראל העברת חומרי לימוד אך ורק לבתי הספר שמופעלים ע"י אונר"א), עבור פלסטינים המתגוררים בעזה וארגונים מקומיים, האיסור על סחורות מעבר ל"מינימום" נותר בעינו.

חנויות המוזיקה המעטות בעזה החלו להתרוקן ממוצריהן בשל ההגבלות על כניסת מוצרים. יחיא אל-ג'רו, בעל חנות מוכרת בעזה למערכות סאונד וכלי מוזיקה, נהג לייבא מישראל ומהגדה המערבית מדי חודש כמויות גדולות של כלי נגינה ומערכות סאונד עד ליוני 2006. לאור ההגבלות על העברת סחורות שאף החמירו מאז, הוא נאלץ להתחיל לקנות דרך סוחר מצרי מערכות סאונד וכלי נגינה ולהכניסם דרך המנהרות – במחיר גבוה ובאיכות ירודה. המחירים הגבוהים הדירו מחנותו את רוב הלקוחות הפרטיים ונותר לו בעיקר למכור למוסדות – ארגונים מקומיים שמנסים לקיים פעילות מוזיקלית. אולם, לפי ישראל, פעילות זו אינה נחשבת להומניטארית – משום שאינה מתקיימת בחסותו של ארגון בינלאומי. לדברי מר אל-ג'רו, אין הוא טורח כלל לנסות ולתאם הכנסת כלי נגינה מישראל, בשל האיסור על העברת מוצרים שאינם בגדר מוצרים "הומניטאריים".

אם תוף מרים הוא בבחינת סחורה אשר, כדברי וילנאי, יכולה "לסייע בפעילות טרור" או לחילופין אינה "הומניטארית", מדוע מאפשרת ישראל לארגון בינלאומי להכניסו, ואילו לארגונים מקומיים אסור? חוסר השקיפות, חוסר העקביות והעירפול שנוקטת ישראל סביב מדיניות העברת הסחורות לרצועת עזה מצליח לבלבל ככל הנראה, לא רק את תושבי עזה וארגוני הסיוע, אלא אפילו את סגן שר הביטחון עצמו.

השבוע התהדר משרד החוץ הישראלי כי בחודש האחרון אישרה ישראל העברתה של "כמות גדולה של חומרי לימוד כמחברות, תרמילי גב, כלי כתיבה וספרי לימוד" לרצועת עזה. כך כתב משרד החוץ: "באמצעות המתפ"ש ומת"ק עזה, ישראל עושה מאמצים גדולים לענות על הצרכים ההומניטאריים של רצועת עזה, ועקב כך ההעברה האחרונה התאפשרה לבקשת הארגון [אונר"א]".

מאמצים גדולים מרמזים על קיומם של מכשולים גדולים ואכן, המכשולים הם גדולים. אולם, באופן אירוני,  אלו הם מכשולים שישראל היא שהציבה לעצמה כשהחליטה לאשר רק את העברתן של סחורות שנחוצות לשימור "מינימום הומניטארי". כך, ההעברה האחרונה של חומרי הלימוד "התאפשרה" בעקבות חריגה של ישראל מהכלל הגורף שלה עצמה – מניעה.

בנוסף, מעבר לכך ששנת הלימודים ברצועת עזה נפתחה לפני למעלה מחודשיים וחצי, הרי שהמוצרים הבסיסיים שישראל התירה עתה את כניסתם מיועדים אך ורק לבתי הספר שמופעלים ע"י אונר"א, אשר מהווים רק שליש מכלל בתי הספר ברצועה – 221 מתוך 640 בתי ספר.

כך, עבור 240,199 תלמידים – יותר ממחצית מהתלמידים ברצועה – אשר לומדים בבתי הספר הממשלתיים והפרטיים, נותר האיסור הישראלי בנוגע להעברת נייר ומוצרי יסוד אחרים ללימודים על כנו, כפי שהיה ב – 29 החודשים האחרונים.

דמיינו לעצמכם – 07:15 בבוקר, 40-60 ילדים נדחקים לכיתת בית ספר אחת לקראת יום לימודים חדש, רבים מהם ללא ציוד בסיסי כגון מחברות, ספרים וכלי כתיבה. התמונה חוזרת על עצמה בשעה 12:15 או אז מתחילה "משמרת שנייה" באותה כיתה, באותו בי"ס, עם אותה צפיפות ואותו מחסור (לא, זוהי לא ישראל בשנות ה- 50', זוהי רצועת עזה בשנת 2009.)

451,704 תלמידים ברצועת עזה החלו לפני כשבועיים שנת לימודים חדשה כשהם נאלצים להמשיך ולהתמודד, גם במסגרת הלימודית, עם תוצאות המלחמה והסגר שמטילה ישראל מזה 27 חודשים על רצועת עזה. מעל שנתיים מסרבת ישראל לאפשר העברת נייר לרצועת עזה (מלבד לבתי הספר של אונר"א) היות שנייר אינו נחשב "נחוץ לקיום הבסיסי של האוכלוסייה".

מערכת החינוך המוחלשת ממילא עקב הסגר, ספגה מהלומה קשה ביותר כאשר 280 בתי ספר וגנים ניזוקו במהלך המלחמה, מתוכם 18 בתי ספר אשר נהרסו כליל ואין כל אפשרות לבנות אותם מחדש – מסתבר שגם מלט וחומרי בנייה אינם נחוצים "לקיום הבסיסי של האוכלוסייה". כ-12,000 תלמידים שלמדו במבנים ההרוסים נאלצים לנדוד לבתי ספר חלופיים וכך עולה מספר התלמידים בחלק מהכיתות ליותר מ- 60 לכיתה. ממילא, כמעט 90% מ – 221 בתי הספר שמפעילה אונר"א בעזה ומעל 80% מ – 383 בתי הספר הממשלתיים, נאלצים לפעול בשיטת "משמרות" כדי להתמודד עם מספר התלמידים הגבוה.

המחסור בכיתות כה אקוטי עד כי בצפון רצועת עזה בלבד נדרש היה למצוא פתרון ל – 9,000 תלמידים מ – 15 בתי ספר שנפגעו. 4,000 מהם הושמו ב – 2 בתי ספר בלבד.

בראש הסחורות אותן ישראל אינה מאפשרת להעביר לרצועת עזה מצויים חומרי גלם המיועדים לשיקום הנזקים הכבדים של המלחמה, וביניהם בנייה ושיקום של בתי הספר שנהרסו ונפגעו. בשעה שמיליארדי דולרים שנועדו לשיקום רצועת עזה נותרים לא מנוצלים בשל המדיניות הישראלית, בוחרת ישראל בדרך מוזרה "לחנך" את עזה.