מוזר שהשר להגנת העורף בוחר לצטט דווקא החלטה שממנה הממשלה הנוכחית מנסה כבר שנה וחצי להתנער. צילום: רויטרס. עיבוד תמונה: גישה

ב-9 ביוני, 2011, הגישה ח"כ זהבה גלאון שאילתה לשר הביטחון, אהוד ברק, בנוגע לאפליית נשים על ידי מערכת הביטחון. מערכת הביטחון מאפשרת רק ל"סוחרים בכירים" לצאת מעזה לגדה המערבית ולישראל, ומאחר שפחות סביר למצוא נשים במעמד הזה בעזה, מדיניות זו מפלה אותן דה-פקטו. ח"כ גלאון שאלה מדוע ממשיך הצבא ליישם מדיניות המפלה נשים פלסטיניות ומדוע לא לאמץ מדיניות שמסייעת לנשים ברצועה לקדם את מעמדן.

כחצי שנה עברה מאז הגשת השאילתה, במהלכה סוחרות עדיין לא הורשו לצאת לגדה המערבית, ולבסוף ענה עליה השר מתן וילנאי. וילנאי אמנם אינו שר הביטחון, אלא רק השר להגנת העורף, אבל אחרי חצי שנה של עיכוב אין סיבה להתקטנן. התשובה של וילנאי ראויה לעיון:

ביום 19.9.2007 קבע הקבינט המדיני-ביטחוני בהחלטה ב/34 – "מדיניות ישראל מול עזה (צבאי ואזרחי)", כי רצועת עזה היא "שטח עוין" וכי תוטלנה הגבלות מחמירות בתחום האזרחי, לרבות בנוגע לתנועת אנשים מן הרצועה ואליה.

בהתאם להחלטה זו, אשר בבסיסה טעמים ביטחוניים ומדיניים, כיום לא מתאפשרת כניסת פלסטינים מרצועת עזה לשטחי מדינת ישראל אלא במקרים המוניטאריים (הטעות במקור) חריגים, בדגש על מקרים רפואיים דחופים. עמדה זו נבחנה ואושרה ע"י ביהמ"ש העליון לא אחת בעבר, בין היתר בבג"ץ. (לתשובה המלאה ב-PDF)

וילנאי צודק. ב-2007 אכן החליטה ממשלת אולמרט על הטלת סגר על רצועת עזה. קשה לשכוח את התקופה הזו: שוקולד, צעצועים, מחברות ומוצרים אחרים לא הוכנסו לרצועה, וישראל ספגה גינויים בינלאומיים שהגיעו לשיאם לאחר ההשתלטות על המבי-מרמרה, המשט המפורסם לרצועת עזה. הבעיה היא שמאז 2007 קרו כמה דברים, ובראשם ההחלטה להסיר את הסגר האזרחי מעל הרצועה.

ההחלטה הזו היתה תחילתו של שינוי דרמטי בהצהרות של ישראל ביחס לעזה. הממשלה והצבא החלו להצהיר שוב ושוב על הכוונה ליצור הבדלה בין האוכלוסייה לגורמי טרור, לקדם את הפיתוח הכלכלי ולהפסיק לענות רק על הצרכים ההומניטריים הבסיסיים. ואמנם, הוסרו מרבית ההגבלות על הכנסת סחורות וחומרי גלם לרצועה.

הבעיה היא, כפי שמרמזת השאילתה של ח"כ גלאון, שהשינוי בפועל מפגר אחר השינוי הרטורי ועדיין נותרו בתוקף מרכיבים משמעותיים של הסגר האזרחי (כפי שניתן לראות, למשל, כאן וכאן וכאן). גם היום יש להם השפעה דרמטית על יכולתה של כלכלת עזה להשתקם ועל זכותם של תושבי הרצועה לחינוך, בריאות וחיי משפחה תקינים.

מוזר שהשר להגנת העורף בוחר לצטט דווקא החלטה שממנה הממשלה הנוכחית מנסה כבר שנה וחצי להתנער. על מנת שהוא לא יוותר מאחור, אספנו כמה מהחלטות המממשלה שבה הוא כרגע חבר, והתבטאויות מצד מערכת הביטחון מהתקופה האחרונה בנוגע למדיניות האזרחית כלפי עזה. אולי זה יעזור לו לענות תשובה מעודכנת יותר בפעם הבאה שמופנית אליו שאילתה בשם הציבור.הרי הן, בסדר כרונולוגי:

"להרחיב את היקף הפעילות במעברים היבשתיים הפעילים כיום, על מנת להגדיל משמעותית את נפח הסחורות שיעברו בהם וכדי להרחיב את הפעילות הכלכלית" (הודעת ועדת השרים לענייני בטחון לאומי, 20.06.2010)

"ועדת השרים לביטחון אישרה היום הקלות נוספות שיאפשרו הרחבת יצוא סחורות משטח רצועת עזה." (החלטת ממשלה, 08.12.2010)

"אנחנו מחויבים ליצור הבדלה בין האוכלוסייה לגורמי הטרור" (מתפ"ש, 10.04.2011).

החלטת הקבינט מסירה את הסגר האזרחי על עזה ומהדקת את הסגר הביטחוני" – (נתניהו בוועדת חוץ ובטחון, 1.06.2010).

"לגבי היעד הראשון, יציבות, הדבר הזה חשוב תמיד, הוא חשוב יותר מאי פעם לאור המתרחש סביבנו ודרך אחת להגביר את היציבות זה להמשיך במדיניות שאנחנו נוקטים זה שנתיים – לקדם את הפיתוח הכלכלי והצמיחה הכלכלית אצל הפלסטינים." (בנימין נתניהו, 4.2.2011)

"מרכיבי המדיניות האזרחית מול רצועת עזה נוגעים למסחר, ייצוא חקלאי, פרויקטי תשתיות, חינוך, בריאות, מים, חשמל ותנועות אנשים- מרכיבים שהם חלק בלתי נפרד וחשוב מאוד מקיום מרקם החיים בעזה, מרכיבים אלה מבטאים את המדיניות המבדילה בין האוכלוסייה האזרחית לבין ארגון הטרור חמאס. לא מדובר רק בפעילות הומניטארית ובהעברת חולים כפי שנהוג לחשוב" (אתר המתפ"ש, 1.12.2011)

“Professionals and experts exit the Gaza Strip on a daily basis, in order to participate in conventions and conferences.” (Israel Ministry of Foreign Affairs, 5.12.2011)

"אחד האתגרים הגדולים ביותר, עימם נאלצים להתמודד בצה"ל ובמתפ"ש, הוא היכולת להפריד בין האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה לבין ארגוני הטרור ברצועה" (אתר המתפ"ש, 29.12.2011)

"'אין יותר הומניטארי', סיכמו כלל הקצינים והמתאמים האזרחיים במנהל התאום והקישור בעזה, 'מזמן עברנו ליציבות והתייצבות כלכלית [...]" (אתר המתפ"ש, 15.1.2012)

"היוזמה לייצוא רהיטים מתוצרת עזה לשווקים בחו"ל, הינה במסגרת החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני על ייצוא מדורג של מגוון מוצרי חקלאות עליהם נוספו גם הריהוט והטקסטיל" (אתר המתפ"ש, 24.1.2012)

לאחר שבפוסט קודם עסקנו בתפיסות המוטעות כלפי עזה שמככבות בעיקר בדיון הציבורי בישראל, השבוע אנחנו מפנים את הזרקור לאלה שבדרך כלל אנחנו שומעים מחו"ל.

במקום השישי: יש מצור על הרצועה

קל מאד לסתור דימוי מוקצן של הסגר באמצעות כמה תמונות שמציגות שוק סואן. שוק פיראס במרכז העיר עזה

השימוש במונח 'מצור' נפוץ מאוד, אך מתאר לדעתנו את המצב בעזה באופן מוטעה. אנחנו משתמשים במונח 'סגר', והנימוקים לכך מופיעים בנייר העמדה הזה (בעיקר מעמוד 4). אם נניח לרגע את המינוח המשפטי בצד, ברור שהשימוש במילה 'מצור' נועד לתאר את המצב הקשה עמו מתמודדים תושבי עזה, ולרוב מתוך כוונות טובות ורצון לעזור. הבעיה היא שמונח זה נוטה להתפרש כמצב בו אף אדם ושום סחורה לא נכנסים לרצועה או יוצאים ממנה (ושוב, למרות שהמשמעות המשפטית שלו היא די שונה). בפועל אין מניעה מוחלטת של תנועת אנשים וסחורות, ולכן קל להפריך את טענות ה'מצור', ועל הדרך להשכיח את הסגר האמיתי והקשה שמוטל על הרצועה. במילים אחרות, קל מאד לסתור דימוי מוקצן של הסגר באמצעות כמה תמונות שמציגות שוק סואן או סטטיסטיקות על מספר המשאיות שנכנסו לרצועה. בשורה התחתונה זה לא שאין תנועה כלל, אלא שהתנועה האזרחית עדיין מוגבלת בתחומים מאוד משמעותיים.

במקום החמישי: תושבי עזה לא יכולים לצאת ממנה לשום מקום

טענה זו תיארה כמעט במדויק את המציאות עד יוני 2010, אז החלה מצרים לאפשר תנועה גדולה יותר של אנשים דרך מעבר רפיח. כיום כ-28,000 איש חוצים את המעבר בשני הכיוונים מדי חודש, וכבר אין רשימות המתנה ליציאה מעזה למצרים. כך שיציאת אנשים מעזה למקומות אחרים בעולם קלה יותר מאשר בעבר, ונתונה פחות לשליטת ישראל.

מה שלא השתנה כמעט הן המגבלות על תנועת סחורות ואנשים מעזה לישראל ולגדה המערבית. זה עיקר הבעיה כי עזה והגדה עדיין חולקות מערכות חינוך ובריאות משותפות, וקשורות באינספור קשרים משפחתיים וחברתיים. השווקים העיקריים עבור סחורות מעזה נמצאים בישראל ובגדה. למרות שהיציאה מעזה לאזורים אלה מוגבלת רשמית ל'מקרים הומניטריים חריגים", בפועל מאושרות כל חודש בסביבות 3,000 יציאות של פלסטינים מהרצועה לישראל: כמעט חצי מהן של אנשי עסקים, והשאר בעיקר של חולים ומלוויהם. בהשוואה ליותר מחצי מיליון היציאות שנרשמו כל חודש לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, זהו מספר זניח.

גם מפתיחת מעבר רפיח לא כולם יכולים ליהנות. בעזה מתגוררים אלפי אנשים חסרי מעמד ולחלקם חסרים המסמכים הדרושים כדי לצאת מהרצועה. עבור אנשים אלו, נסיעות מחוץ לעזה אינן אפשריות כיוון שהם אינם מוכרים על ידי ישראל, מצרים או כל מקום אחר. באמצעות שליטתה במרשם האוכלוסין הפלסטיני, ישראל ממשיכה לקבוע מי נחשב לתושב עזה ולכן יכול לקבל תעודת זהות ודרכון.

במקום הרביעי: אסור לישראל לעצור ספינות בדרכן לעזה על פי החוק

אנו מחזיקים בעמדה שלפי דיני כיבוש של המשפט הבינלאומי יש לישראל את הזכות לקבוע באלו דרכים יכנסו ויצאו אנשים וסחורות לרצועת עזה, ולהתנות את מעברם בבדיקות בטחוניות. אבל מוטלת עליה גם החובה לאפשר תנועה וגישה כדי לאפשר חיים תקינים ברצועה. במילים אחרות, הסמכות שמתירה לישראל לעצור ספינות היא אותה הסמכות שמטילה עליה אחריות לאפשר חופש תנועה בכפוף לבדיקות ביטחוניות חיוניות.

במקום השלישי: לישראל אחריות מלאה על המתרחש בעזה בגלל הכיבוש

לדעתנו, הנוסחה ההגיונית ביותר היא ששליטה שווה אחריות – המרחבים ותחומי החיים שישראל שולטת בהם ברצועה נמצאים תחת אחריותה, כמו היכולת לייצא והאפשרות לתנועה בין עזה לגדה המערבית. זה לא אומר שחמאס או הרשות הפלסטינית אינם נושאים באחריות למתרחש בתחומי שליטתם העיקרית, כמו הפקת ספרי לימוד או ניהול בתי הסוהר לדוגמא.

במקום השני: עזה זקוקה ליותר סיוע מבחוץ

אנו שומעים שוב ושוב את אותה מנטרה נכונה ומוכרת – אנשים מעוניינים לעבוד, לא לקבל צדקה. משפחת אבו שווארב

נכון שלפחות 70% מהאוכלוסייה מקבלים סיוע הומניטרי, אך הבעיה המרכזית איננה מחסור בסיוע אלא מחסור בפעילות כלכלית שתגמול אנשים מהתלות בסיוע כזה. אנו שומעים שוב ושוב את אותה מנטרה נכונה ומוכרת – אנשים מעוניינים לעבוד, לא לקבל צדקה. הגבלות על תנועה של אנשים וסחורות מנעו מתושבי עזה לעסוק בעבודה יצרנית המכבדת את בעליה, כמו למשל במקרה של נעימה אבו שווארב ומשפחתה.

החדשות הטובות הן שלעזה יש פוטנציאל להיות חלק יצרני ומשגשג מהכלכלה הפלסטינית: יש לה תשתיות, אוניברסיטאות, חברה אזרחית איתנה, תעשיה ואוכלוסייה משכילה מאד. זו לא סיבה לטעון שהכל בסדר או להיות שבעי רצון. זוהי קריאה להסיר את אותן הגבלות תנועה מיותרות שחוסמות בפני האנשים האלה את האפשרות לממש את הפוטנציאל שלהם במלואו.

במקום הראשון: יש משבר הומניטרי בעזה

כפי שהזכרנו קודם, כשצובעים את הרצועה במשיכות גסות של טרמינולוגיה קודרת, קל הרבה יותר להפריך אותן ולהסתיר את התמונה האמיתית. האם כל אוכלוסיית עזה מתמודדת עם משבר הומניטרי, מהסוג שמדמיינים כשחושבים על מקומות מוכי רעב או אסון? התשובה היא שלילית. עם זאת, קשה להתווכח עם העובדה שללא המאמצים והמשאבים של ארגונים בינלאומיים, כולל האו"ם, המצב עלול היה הרבה יותר גרוע. קשה גם לקבל את הגבלות התנועה, על השיתוק הכלכלי והתלות הכרונית בצדקה שהן גורמות, בעיקר כאשר המדיניות המוצהרת של הממשלה הנוכחית היא לאפשר פיתוח כלכלי ברצועה. אנחנו חושבים שהשאלה האם יש או אין משבר הומניטרי בעזה היא לא השאלה שצריך לשאול. לעיתים קרובות נראה לנו שעבור רבים, הקו האדום החמקמק שמגדיר מתי מצוקה הופכת ל"משבר המוניטרי" מסמן גם את גבולות תשומת הלב שלהם. אנו מאמינים שהאחריות והאינטרסים של ישראל ושל הקהילה הבינלאומית דורשים שנכוון גבוה מכך.

אנשים שמבקרים לראשונה בפריז הולכים בדרך כלל לראות את הלובר או את מגדל אייפל. אחרים מחפשים מסעדות ובתי קפה. מוחמד אבו סל (35), אמן פלסטיני מרצועת עזה, עשה מסע אחר. הוא ביקר בחברות תחבורה צרפתיות ובתחנות המטרו ולמד כיצד נראות מפות מסלולי הרכבות. היתה לו מטרה אחת: מטרו-עזה.

קשה לאמוד כמה מנהרות יש כיום ברצועת עזה. בהשפעה ישירה של שנות הסגר על הרצועה, המנהרות הן חלק בלתי נפרד מהכלכלה בעזה, והן משמשות להברחת נשק, אנשים ומוצרים. אבל אבו סל מדמיין לעזה עתיד שונה. הוא מעוניין להפוך את המנהרות הללו לנתיבי רכבת תת-קרקעית, על מנת לפתור את מצוקת התחבורה ברצועה.

בתערוכה בשם "מטרו בעזה", שמציגה באולם מרכז התרבות הצרפתי בעיר עד ה-17 בינואר, ניתן לראות את הפתרון שמציע אבו סל: שבעה קווי רכבת ו-200 תחנות בשכונות השונות של עזה. אחד מקווי הרכבת המתוכננים אמור לחבר בין סיני לרצועת עזה, וקו אחר – קו מספר אחד – יחבר בין מעבר ארז שבצפון הרצועה למעבר רפיח שבדרומה.

אבו סל אינו מהנדס, הוא רק מציע "פיתרון ויזואלי", כלשונו. מלבד מיפוי התחנות ושירטוט המפה, עיצב אבו סל גם שלטM גדול עבור המטרו, וצילם אותו ב-50 מקומות שונים ברצועה. לדבריו, רבים מהמצולמים לקחו את הרעיון ברצינות. חלקם היו ציניים, אחרים אהבו אותו, אבל "אנשים התחילו לדבר ברצינות על הנושא". לדברי אבו סל, "היו גם כמה שהאמינו שהולכים לבצע את הפרויקט הזה".

מפת התחנות שתכנן אולי לא תתממש לעולם, ואולי שלט ה-M הגדול לא יעטר את שכונות עזה. אבל אבו סל מדבר על עזה כפי שמעטים כיום מוכנים לדבר עליה. הוא מנסה לדמיין עזה אחרת, שפניה לעתיד: "החלום שלי הוא לראות את עזה כמקום שקט, יציב. אבל אני לא רוצה שהאנשים כאן יהיו מסוגלים רק לאכול, לשתות ולישון בשקט, אני רוצה שעזה תהיה מקום של יצירה, מקום פורה, שתורם לסביבתו". וגם אם מדובר עדיין בחלום רחוק, לפחות אבו סל מעז לחלום.

מפת קווי המטרו המתוכנן

עיצוב רכבת המטרו

שלט המטרו שאבו סל עיצב

במקום השישי: "הסגר האזרחי הוסר. נשארו רק הגבלות מסיבות ביטחוניות"

עזה אמנם פחות מנותקת מהעולם מבעבר, אך היא עדיין מנותקת מהגדה באותה המידה, וקשה למצוא לכך הנמקות ביטחוניות משכנעות: ישראל אוסרת על מעבר סטודנטים מעזה לגדה באופן גורף, למשל, מבלי לערוך בדיקות בטחוניות פרטניות; היא מונעת מסחורות שיצאו מעזה להימכר בגדה או בישראל, בזמן שהיא מתירה יצוא מעזה לאירופה דרך נמלי הים והאוויר שלה; והיא מטילה הגבלות על הכנסת חומרי בניין לרצועה, שפוגעות בעיקר בפעילותם של ארגונים בינלאומיים ולא בשלטון, שמקבל את כל המלט, החצץ והברזל שהוא צריך מהמנהרות. ההגבלות האלו לא רק מקשות על שיקומה של כלכלת הרצועה, הן גם קורעות משפחות לשניים ופוגעות ביכולתם של תושבי הרצועה לרכוש השכלה גבוהה ולהתמחות במגוון מקצועות חיוניים.

במקום החמישי: "אנחנו נותנים להם כסף, חשמל ומים"

נכון, ישראל נותנת לתושבי הרצועה חשמל ומים. כלומר, אם המילה "לתת" פירושה "למכור". ישראל גם לא "נותנת" לפלסטינים כסף, היא רק מעבירה להם את כספי המסים שהיא גובה בשמם – וגם זה, לעתים קרובות, רק לאחר זמן ניכר.

במקום הרביעי: "פאלמר קבע שהסגר חוקי"

ועדת פאלמר החליטה לא לבחון כלל את שאלת חוקיות מדיניות הסגר הכולל על הרצועה, וקבעה רק שהמצור הימי שהוטל על עזה חוקי. היא גם כללה בדו"ח המלצה לישראל להמשיך בהקלות על הגבלות התנועה "מתוך כוונה להסיר את הסגר ולהקל על המצב ההומניטרי והכלכלי הרעוע של האוכלוסייה האזרחית".

ומי שרוצה לעבור לגדה? מעבר רפיח 30.03.2005, צילום: רל"א ישראל

במקום השלישי: "יש להם גבול עם מצרים, שהיא תדאג להם"

לפני חצי שנה פירסמנו כאן "עשר סיבות מדוע לפתוח את מעבר רפיח זה לא מספיק". הן עדיין תקפות, אבל הנה תמצית העניין: גם אם מצרים תפתח אותו לחלוטין לתנועה של אנשים וסחורות, מעבר רפיח לא יתן מענה לתנועה בין עזה לגדה, ששם נמצא הצורך העיקרי. המחשבה שחיבור של עזה למצרים יאפשר לנתק אותה מהגדה היא מתכון לעוד הסתבכות משפטית ומדינית של ישראל.

במקום השני: "התנתקנו מעזה והם ירו קסאמים"

ירי קסאמים על אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה ולא ניתן להצדיק אותו. זה ברור. כדאי לזכור, עם זאת, שהירי לא החל לאחר ההתנתקות מהרצועה, וארבע וחצי שנים של סגר לא הקטינו את איום הרקטות על ישראל מעזה. ואת זה לא אנחנו אומרים.

באשר להתנתקות, ישראל אמנם הוציאה את כוחותיה מהרצועה ופינתה את ההתנחלויות בה, אבל האם באמת בזאת הסתיימה השליטה הישראלית על הרצועה? נסו לשאול פעם פלסטיני מהרצועה האם הוא חש שישראל באמת "התנתקה" מחייו, והתשובה המיידית תהיה "לא". ישראל שולטת על יכולתו של אותו פלסטיני לצאת ללימודים בגדה, לייצא סחורות, לדוג, לעבד חלק מאדמותיו ולצאת לבקר קרובי משפחה חולים. נכון, קשה לדמיין שליטה בשטח מסוים ללא נוכחות צבאית קרקעית קבועה, אבל זה בדיוק מצבה הייחודי של רצועת עזה כיום.

ובמקום הראשון: "הם הצביעו חמאס"

ניצחון חמאס בבחירות לרשות הפלסטינית ב-2006, זמן קצר אחרי ה"התנתקות", התקבל בהפתעה. הנסיגה מהרצועה לא חיזקה את תומכי תהליך השלום בצד הפלסטיני, כפי שציפו רבים בישראל. עד היום, למעלה מחמש שנים לאחר שנערכו, הבחירות ההן משמשות להצדקת הסגר.

קודם כל, חשוב להדגיש: החוק הבינלאומי אוסר על ענישה קולקטיבית של אזרחים, ולא לחינם. לקחי העבר לימדו שאזרחים, בלי כל קשר לעמדותיהם הפוליטיות, חייבים להישאר מחוץ לתחום – כך צריך להיות בעזה, בישראל ובכל מקום בו מתנהל סכסוך.

אבל אם כבר מתייחסים לאותן בחירות, כדאי לדייק. הבחירות שבהן חמאס ניצח לא נערכו רק ברצועה, אלא גם בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. רק למעלה משנה אחרי הבחירות, ביוני 2007, השתלט חמאס בכוח על רצועת עזה.

מאז 2006 לא נערכו בחירות ברצועה וכל הזמן הזה ממשיך להתנהל בתוכה ויכוח בין תנועות פוליטיות שונות. דרך אחת לעקוב אחריו היא באמצעות סקרים, כמו אלה שמפרסם המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים. למשל, הסקר האחרון מדצמבר 2011 הראה שאם היו מתקיימות עכשיו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, חמאס היה צפוי לתמיכה של 35 אחוזים, ואילו פת"ח ל- 43 אחוזים. כדאי גם לזכור שלמעלה ממחצית האוכלוסיה בעזה היא מתחת לגיל ההצבעה. כיצד ילדים יכולים לשאת באחריות עבור בחירות שהם מעולם לא השתתפו בהן?

מכירים עוד טעויות? הגיבו כאן.

לפוסט הבא »

יוני אשפר

די קל להשיג את עצמאות הדמוקרטיה הישראלית, אם מוכנים להוציא את הארנקים. צילום: stock.xchg

מאמרו של רועי צ'יקי ארד, "היתרון שבחוק העמותות" (12.12), מצטרף לשורה של מאמרים שפורסמו לאחרונה (כמו זה וזה) ומבקרים את שני הצדדים בוויכוח על המימון הזר של עמותות שמאל וארגוני זכויות אדם. מצד אחד, אומרת הביקורת, התלות הפיננסית בממשלות אירופאיות הפכה את הארגונים לבזבזניים ומנותקים, ובכך הם חוטאים לתפקידם החשוב. אבל, מדגישים המבקרים, כל ניסיון לחסום את המימון באמצעות חקיקה מהווה סכנה לדמוקרטיה.

את העמדה הזו, שנדמה שישראלים ליברלים רבים שותפים לה, אפשר לתמצת בשלושה לאווים: לא תהיה כאן דמוקרטיה בלי ארגונים כאלה, זה לא בריא לה שהם ממומנים על ידי ממשלות זרות, אבל אני בטח לא אממן אותם.

אם תצמח תועלת כלשהי מהפולמוס סביב חוק העמותות היא שהליברל הישראלי הממוצע ייזכר שדמוקרטיה עולה כסף. הוא אולי ישאל את עצמו איך זה שהוא תורם כל כך בקלות לעמותות צדקה, לחולים ולפרויקטים חברתיים, אבל אף פעם לא שלף את כרטיס האשראי למען התארגנות פוליטית שהוא הזדהה אתה, למועמד מבטיח בפריימריז, למכון מחקר שסיפק לו מידע מעניין, או לארגון זכויות אדם שעושה לדעתו עבודה ראויה ומקצועית.

וכאן טמון האבסורד. האזרח משלם המיסים תורם בקלות רבה יותר מכספו למטרות שבאופן עקרוני נמצאות תחת אחריות המדינה, אבל מתקשה לתרום למטרות שלא יכולות להיות ממומנות בכספי המדינה. הרי ברור לו שגופים שמטרתם לבקר את התנהלות מוסדות המדינה, ולעיתים אף לטעון כנגדה בבתי משפט, לא יכולים לקבל ממנה כסף.

כך קרה שישראל, למרות שהיא מדינה עצמאית עם כלכלה מפותחת, עדיין מזכירה יותר מדינה מתפתחת בכל מה שקשור למימון ארגוני החברה האזרחית. כמו במדינות מתפתחות, הכסף הרב שזורם מחו"ל לארגונים לא ממשלתיים מקל על הממשלה כאן להתייחס לכל ביקורת כלפיה כהתערבות חיצונית. כמו באותן מדינות, גם כאן שאלת המימון מסייעת להפוך בהדרגה דמוקרטיה וזכויות אדם למילים נרדפות לאימפריאליזם ואינטרסים זרים.

קל להשאיר את מימון הפוליטיקה החוץ-פרלמנטרית – ה"ימנית" וה"שמאלנית" – לממשלות ידידותיות ואילי הון זרים, ואז להתלונן שהשיח הציבורי בישראל מושפע יותר מדי מהאינטרסים שלהם. קל להגיד שחקיקה היא לא הפתרון לבעיה בלי להודות שהפתרון נמצא אצל כולנו בכיס, תרתי משמע. כי גם די קל להשיג את עצמאות הדמוקרטיה הישראלית, אם מוכנים להוציא את הארנקים.

את אותה עצמאות נשיג אם מהיום, כל פעם שניתקל בידיעה על ארגון, עמותה, מפלגה, או איש ציבור שמתחרים בשמנו בכבוד בזירה הציבורית, נשקיע בהם. לכל אחד מהם יש אתר שקל למצוא באינטרנט, עם פרטים כיצד ניתן לתמוך בו כספית. רבים מהם, אם לא כולם, יעדיפו להיתמך על ידי הציבור שאליו הם משתייכים ושלטובתו, לתפישתם, הם פועלים. תמיכה כזו גם תבטיח דיאלוג מוצלח יותר בין הארגונים למשקיעים שלהם, כאן בישראל.

להשקעה, בניגוד לתרומה, יש החזר ישיר. ההחזר להשקעות הללו יהיה דמוקרטיה חוץ-פרלמנטרית תוססת שמרכיביה מופעלים על ידי הציבור, למען הציבור ובמימון הציבור. מי מהמבקרים שחושב שלא תיתכן דמוקרטיה בלי חברה אזרחית עצמאית, ושמימון זר שלה הוא לא בריא, חייב להכיר בכך שלא יצוץ מקור מימון אחר פרט לו עצמו, כפי יכולתו. צדק חברתי אפשר לדרוש מהממשלה, אבל עצמאות החברה האזרחית תלויה בעיקר בנו, האזרחים.

הכותב הוא מנהל המחלקה הציבורית בארגון 'גישה'

מעוניינים לתרום לגישה? לחצו כאן

סנטה חזר. צילום: stock.xchg

ביום שני האחרון פרסמנו כאן פוסט שמספר על החמרת הקריטריונים ליציאת נוצרים מרצועת עזה בחג המולד, שמתאם פעולות הממשלה בשטחים (המתפ"ש) כינה "הקלות".

עו"ד נעמי הגר, מנהלת המחלקה המשפטית ב"גישה", שלחה מכתב לרות בר, עוזרת שר הביטחון, שתוהה לפשר ההחמרה בקריטריונים. אין לדעת אם היה זה המכתב שפעל את פעולתו, הפוסט הקצר שכתבנו או רצונה הטוב של מערכת הביטחון, אולם מסתבר שבמתפ"ש החליטו ליסוג לאחור. אם על פי הקריטריונים החדשים רק מי שגילו גדול מ-46 או נמוך מ-16 יכול היה לצאת מהרצועה, עתה הוחזר לתוקף טווח הגיל מהשנה שעברה – גדול מ-35 או נמוך מ-16. במלים אחרות, הצלחה.

חבל רק שבמתפ"ש לא טרחו להעלות עדכון עצמאי אודות השינוי החדש בקריטריונים, ובחרו במקום זאת לשנות את ההודעה המקורית באתר, זו שדיווחה על "ההקלות" מלכתחילה. אמנם, לא ברור כיצד הכותרת "הקלות" מתאימה לתאר השארת המצב כפי שהיה, אך, מצד שני, נראה כי במתפ"ש רגילים לשימושים יצירתיים במילה הזו; קודם לכן, כזכור, היא שימשה כדי לתאר הרעה בתנאים.

למרבה המזל, גוגל שמר עותק של ההודעה המקורית, לפני שבמתפ"ש החליטו לשנות אותה. על מנת לחסוך מכם לחיצה מיותרת על קישורים ועל מנת שלא ליפול קורבן לשינוי נוסף באתר המתפ"ש, להלן שני צילומי המסך, זה מול זה. תהנו וחג שמח.

לפני ואחרי. צילום מסך מאתר המתפ"ש

ממבט בוחן יותר במחוות אלה עולה כי הן לאו דווקא הגיעו מכרכרתו של סנטה קלאוס. צילום: Stock.xchg

עבור פלסטינים מהגדה המערבית ומעזה, שמחת חג המולד הגיעה מוקדם השנה; מתאם פעולות הממשלה בשטחים (המתפ"ש) הכריז על מספר מחוות של רצון טוב עבור נוצרים במהלך תקופת החג. נראה כי סנטה החליט ש-500 נוצרים פלסטינים מעזה, שגילם נמוך מ-16 וגדול מ-46, היו טובים השנה, ולכן ראויים לקבל הזדמנות לבקר את משפחותיהם בישראל ובגדה המערבית ולהשתתף בחגיגות באתרים הקדושים שמחוץ לרצועה.

יש לברך על מחוות מסוג זה כמו גם על כך שעקרונות חופש התנועה וחופש הדת מקבלים ביטוי בפעולות המתפ"ש.

אבל ממבט בוחן יותר במחוות אלה עולה כי הן לאו דווקא הגיעו מכרכרתו של סנטה קלאוס. מתנת חג המולד של נוצרי עזה השנה היא למעשה פגיעה ביכולתם לגשת לאתרים קדושים בחגים, ביחס לשנים קודמות: אם בעבר נוצרים בגיל 35 ומעלה יכלו לצאת למקומות הקדושים, ישראל העלתה השנה את הגיל ל-46; ישראל גם קבעה מכסת יציאה של 500 אנשים בלבד, למרות שרק בשנה שעברה יצאו כ-600 נוצרים במהלך החג.

בין אם הם היו רעים או טובים, לפחות שני שלישים מכ-1,500 הנוצרים החיים בעזה – כולל כל מי שבין הגילאים 16-46, שאינם חלק מהמחווה – לא יוכלו לחגוג את החג עם חברי משפחותיהם שכן עונים לקריטריונים ונדחסים לנוסחה. פירוש הדבר שמשפחה בת שש נפשות, שבה האם והאב עברו את גיל 46, אך ילדיהם בני 20, 16, 14 ו-7, יאלצו להחליט האם לוותר על ההזדמנות לצאת או לוותר על ההזדמנות לבלות את החג ביחד, כמשפחה.

בחג המולד בשנה שעברה, ואפילו בחג הפסחא שעבר, הקריטריונים איפשרו למי שגילו גדול מ-35 לקבל אישורי יציאה. לא ברור מדוע בחג מולד זה רק אלו שגילם 46 ומעלה יוכלו לקבל אישורים אלו. המדיניות הישראלית היא אפילו נוקשה יותר עבור מוסלמים בעזה, שאינם יכולים לצאת למקומות הקדושים להם, לא משנה מה גילם. מדיניות זו אושרה בבית המשפט מוקדם יותר השנה. בכל מקרה, חג מולד שמח ושנה טובה לכולם.

עדכון, 21.12.11: מסתבר שהמתפ"ש החליט לשנות שוב את הקריטריונים, ולאפשר למי שגילו גדול מ-35 לצאת מהרצועה. על השינוי ועל הדרך שבה נעשה אפשר לקרוא יותר כאן.

הסיפור של מוחמד הוא לא סיפור קורע לב. נער בן 19, תלמיד מצטיין, שרוצה ללמוד מכטרוניקה כדי להצטרף לעסק של אביו. ברצועת עזה, שבה הוא מתגורר, לא היה מסלול ללימודי מכטרוניקה עד כה. אמנם השנה נפתח מסלול חדש באוניברסיטת אל-אזהר, אבל מוחמד מעדיף ללמוד באוניברסיטת ביר-זית שבגדה המערבית, במסלול שכבר זכה למוניטין טוב. מנהלת התיאום והקישור הישראלית דחתה את בקשתו של מוחמד לצאת ללימודים בגדה המערבית. אין למנהלת התיאום והקישור דבר נגד מוחמד עצמו, הוא לא מואשם בעבירות ביטחוניות או חשוד בכך. זה לא אישי, מנהלת התיאום והקישור דוחה את בקשות היציאה של כל הסטודנטים מעזה.

כאמור, לא סיפור קורע לב. רק עוד חלום קטן שנקטע באיבו בשל הגבלות התנועה. מערכת הביטחון מונעת מסטודנטים שמתגוררים בעזה לעבור ללמוד בגדה המערבית מאז שנת 2000. מדובר באיסור גורף. הסטודנטים לא מתבקשים לעבור בדיקות ביטחוניות פרטניות. עבור מערכת הביטחון הם מהווים סיכון ביטחוני משום שהם סטודנטים.

וזו, אגב, לא הגזמה. בעבר ארגון גישה עתר לבג"ץ בשם סטודנטים מעזה שביקשו ללמוד ריפוי בעיסוק בגדה, בבקשה שמנהלת התיאום והקישור תבדוק את בקשות המעבר שלהם בדיקה ביטחונית פרטנית. המדינה התנגדה לבקשה בטענה שסטודנטים, ככלל, נחשבים לקבוצת סיכון, וכי האוניברסיטאות בגדה משמשות כ"חממות לגידול מפגעים". בג"ץ דחה את עתירת גישה ב-2007, אך גם הוא המליץ לכונן מנגנון פרטני לבדיקת מקרים מסוג זה. למרות ההמלצה, עד כה לא ניתן היתר לאף סטודנט מהרצועה ללמוד בגדה, למעט שלושה סטודנטים שהותרה יציאתם באופן חריג ב-2010. תנו לנו לחזור על זה שוב: עד כה – ארבע שנים לאחר המלצת בג"ץ, 11 שנים מאז איסור מעבר הסטודנטים – רק שלושה סטודנטים קיבלו היתר לנסוע ללימודים בגדה, וגם זאת במסגרת מלגה אמריקאית ותחת לחץ בינלאומי.

לאיסור התנועה הגורף יש השפעה מצננת. ככל שעובר הזמן, פחות ופחות סטודנטים מבקשים אישור מעבר ללימודים בגדה, פשוט מכיוון שהם יודעים שאישור כזה לא יינתן להם.

סטודנט באוניברסיטת אל-אזהר שברצועת עזה. צילום: אוניברסיטת אל-אזהר

מכה לחברה הפלסטינית

אבל איסור התנועה הגורף לא פוגע רק באזרחים, הוא פוגע בחברה האזרחית ברצועה בכללותה. מאחר שההשכלה הגבוהה הפלסטינית התפתחה יותר בגדה, ניתוק הקשר בינה לבין הרצועה פירושו פגיעה אנושה ביכולתם של תושבי הרצועה ללמוד, להתפתח ולהתקדם.

בגדה יש תשע אוניברסיטאות, לעומת חמש ברצועה, ועשרות מכללות להכשרה מקצועית. האוניברסיטאות ברצועה סובלות גם ממחסור בספרים, מכשור וציוד מעבדה, והיחס בין מספר המרצים למספר הסטודנטים עומד על מחצית מזה שבגדה. גם מבחר הלימודים בגדה עשיר בהרבה. כך, למשל, בגדה המערבית יכולים סטודנטים ללמוד לתארים ריפוי בעיסוק, הנדסה רפואית, וטרינריה, דמוקרטיה וזכויות אדם. לא ניתן ללמוד תארים אלו ברצועה. למעשה, ב-2010 הציעו האוניברסיטאות בגדה מספר התמחויות ומקצועות הגדול ב-23 אחוזים מזה שברצועה עבור לימודי תואר ראשון וב-60 אחוזים עבור לימודי תואר שני.

לצד המחסור בלימודים מתקדמים, נוצר גם מחסור בבעלי מקצוע. החברה הפלסטינית ברצועה סובלת מרופאים שלא הוכשרו כל צרכם, כמו גם מחסור במרפאים בעיסוק ורופאי שיניים. כך, למשל, ברצועה אין בית חולים אוניברסיטאי, וסטודנטים אינם יכולים לעבור התמחות כראוי. בעיה דומה, וחריפה אף יותר, קיימת בתחום השיקום. בעוד תושבי רצועת עזה נזקקים נואשות למטפלים מוסמכים, ישראל ממשיכה למנוע מסטודנטים לצאת מהרצועה כדי לעבור הכשרה בריפוי בעיסוק.

וכך, בעוד כמה מהפוליטיקאים בישראל יצאו כנגד החינוך הפלסטיני לשנאה, רק מעטים פעלו כנגד האיסור על סטודנטים וסטודנטיות לצאת לגדה ללימודי מגדר או זכויות אדם. כל הסטודנטים הפלסטינים כולם, אחרי הכל, הם "סיכון ביטחוני". מחסור ברופאים, פעילי זכויות אדם או מהנדסים אינו מסכן אותנו כלל.

כדאי לומר זאת מיד: לישראל יש את הזכות המלאה, ואף החובה להגן על תושביה. אך קשה לראות כיצד המדיניות הנוכחית משרתת את הביטחון שלנו בישראל. המדיניות הגורפת הזו תמוהה במיוחד לאור העובדה שישראל מתירה מדי יום כניסה של 70-100 סוחרים מעזה לישראל. מספר ההיתרים הזעום הזה לא עונה על צרכיו של המגזר העסקי ברצועה אך הוא מוכיח שמנגנון דומה של בדיקות ביטחוניות פרטניות יכול להיות מיושם גם לסטודנטים.

שר החוץ ליברמן אמר בראיון לאחרונה שצמיחה כלכלית פלסטינית היא הכרחית לפתרון הסכסוך. מאחר שהקשר בין השכלה גבוהה איכותית לצמיחה כלכלית הוא מובן מאליו, יש לקוות שאותו הגיון בריא ינחה את שר החוץ ושאר חברי הממשלה לאפשר לסטודנטים מעזה שרוצים ללמוד בגדה לעשות זאת.

עלייתם ונפילתם של רהיטי עזה

וודאח בסיסו, סוחר רהיטים גדול שמתגורר בעזה, זכה להזדמנות נדירה. הוא יכול היה להיות הראשון שמייצא רהיטים אל מחוץ לעזה מאז שנת 2007. אלא שההזדמנות הגיעה ונעלמה. זמן קצר לפני שייצוא הרהיטים לצ'כיה אמור היה להתחיל, מפעל הרהיטים של בסיסו נשרף עד היסוד. ועדת חקירה בודקת כעת את הסיבה לשריפה.

הטרגדיה של בסיסו היא גם הטרגדיה של עזה, שכן הוא היה הסוחר היחיד שהצליח להביא הזמנה מחו"ל כדי לייצא רהיטים מהרצועה. כל יצוא הרהיטים מהרצועה הסתמך על סוחר אחד. מפעל רהיטים אחד נשרף, ואין יצוא רהיטים מהרצועה.

לא לחינם מדובר היה בסוחר אחד. יצוא הרהיטים לצ'כיה, שבמערכת הביטחון התהדרו בו, אינו פיתרון מוצלח עבור היצרנים ברצועה, שהגדה המערבית וישראל תמיד היו השווקים המסורתיים שלהם. יצרני הרהיטים בעזה לא מייצרים ריהוט להרכבה, שניתן לשלוח למרחקים ארוכים, אלא פריטים מורכבים שיש להעמיס על משאיות. הובלת הרהיטים לאירופה תאלץ אותם לבצע שינויים ניכרים באופן הייצור, שעולים כסף ודורשים ידע וזמן. כל זאת עבור יצוא שמתקשה להיות רווחי, בהתחשב במחירי התובלה ובתחרות הבינלאומית. בתנאים אלה, קשה לראות כיצד יצליח היצוא לצ'כיה – אם ימצא לבסיסו תחליף – לגרום לשיפור ממשי בכלכלת הרצועה, שזקוקה נואשות לייצוא על מנת לשוב ולהתפתח.

סיפורם הנוגה של תפוחי האדמה

התובלה, כרגיל, היא המפתח. צילום: stock.xchg

כיצד מתירים יצוא מבלי לאפשר אותו? מטילים עליו מגבלות שהופכות אותו לבלתי כדאי. נא להכיר: יצוא תפוחי אדמה לירדן, הייצוא שלא היה. באופן עקרוני, המתפ"ש מתיר יצוא תפוחי אדמה לירדן ולמקומות אחרים, כל עוד הן אינן ישראל והגדה המערבית. כלומר, כל עוד יענו מספר דרישות קטנות: תפוחי האדמה יועברו בארגזים סגורים ובמשאיות אטומות, שבהם ניתן להוביל 8 טונות תוצרת (בניגוד ל-20 טונות תוצרת במשאית רגילה).

התובלה, כרגיל, היא המפתח. הדרישות הישראליות הגדילו את עלות התובלה לירדן עד כדי כך שהמיזם כולו בוטל. אז כן, רשמית מותר לפלסטינים לייצא תפוחי אדמה לירדן, כמו שמותר להם לייצא רהיטים לאירופה. רשמית. משרד החוץ הודיע בעבר כי "עתה על הפלסטינים לפתח את השווקים שלהם בחו"ל". ישראל, למרבה הצער, לא מקלה עליהם את העבודה.

העגבנייה שראתה יותר מדי

אז מה נותר? יצוא חקלאי לאירופה. קשה להתרגש מאוד מהייצוא הזה. ראשית, הייצוא מוגבל לעונת החורף בלבד. לא תראו בו ירקות ופירות קיציים וכמובן שאין מה לדבר על תוצרת שאינה חקלאית. גם הכמויות זעומות. ב-2005, לפני הסגר, יוצאו מהרצועה 904 טון עגבניות שרי, למעלה מפי 5 מהכמות שכוללת תכנית הייצוא לעונה זו. מניסיון העבר, ספק אם אפילו היא תצא לפועל במלואה.

מדוע האירופאים מגלים לפתע עניין כזה בעגבניות השרי של עזה? הסיפור האמיתי מתחבא באותיות הקטנות – הייצוא החקלאי מעזה הוא פרויקט שממומן על ידי ממשלת הולנד. כיצד יצוא יכול להיות ממומן? התשובה פשוטה – הוא אינו רווחי. מדובר בפרויקט משותף של ממשלת הולנד והפלסטינים, שאמור לסייע בשיקום כלכלת הרצועה. במלים אחרות, גם משלוחי הירקות והפרחים לאירופה – קטנים וצנועים ככל שיהיו – דומים יותר לפרויקט הומניטרי מלייצוא של ממש.

אז מה היה לנו? יצוא רהיטים שקם ונופל על פי מזלו של סוחר אחד, יצוא לירדן שהפך בלתי רווחי במחי כמה מגבלות ויצוא חקלאי לאירופה שרווחיותו כה מוטלת בספק עד שהוא דורש מימון חיצוני. כך נראה הייצוא מעזה. זה הייצוא שאמור לענות על צרכיהם של למעלה מ-1.6 מיליון איש.

מצעד זכויות האדם. הצטרפו אלינו גם

בשנה שעברה כעשרים אלף איש הגיעו להשתתף במצעד זכויות האדם בתל-אביב. עשרים אלף – יהודים וערבים, גברים ונשים, חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים – צעדו בשם זכויות אדם ואזרח. ביום שישי הקרוב יתקיים שוב המצעד, ושוב יצאו אלפים לרחובות.

גם אנחנו נהיה שם. מדגדג לכתוב שנהיה שם עבור הזכות לתנועה וגישה; מפתה לדבר שוב על עזה, על הסגר, על מדיניות הבידול. אבל אנו נשתתף במצעד לא רק בשם הזכויות הללו ולא רק כנגד הפגיעה בהן. השנה נצעד גם בגלל הסיכוי לשנות.

במובן מסוים, זה מה שהמצעד הזה מייצג – תקווה לחיים במציאות טובה יותר. כי קשה מאוד לצעוד למען זכויות אדם או לעבוד בארגון זכויות אדם מבלי שהמקום הזה יהיה חשוב לך, חשוב מספיק כדי שתרצה לשפר אותו. עבורנו, זה מה שהמצעד הזה מייצג יותר מכל. לכן נצעד השנה. לכן אנו עובדים כל השנה. אנו מקווים שנראה גם אתכם שם.