בשבוע החולף התגאתה ישראל בעלייה החדה במעבר סיוע הומניטארי לרצועת עזה, ממש באותו הזמן שבו פרסם האיחוד האירופי הצהרה מודאגת לגבי המצב ההומניטארי בעזה תוך שהוא מדגיש כי לא חל כל שיפור בשטח מאז ינואר 2009 (המלחמה).
ניתן לתהות האם יש מקום להתגאות בעלייה בהיקף הסיוע. ישראל אינה זו שמשלמת עבור הסיוע, להיפך, ארגונים בינ"ל טוענים כי עקב הקשיים והמגבלות שמציבה ישראל, הם נאלצים להפנות מיליוני דולרים ללוגיסטיקה כדי להתגבר על ההגבלות, במקום להשקיע כספים אלו במשלוחים עצמם. לדבריהם, הסיבה לגידול בהיקף בשנה החולפת נעוצה בצרכים אשר גברו דרסטית עקב המלחמה.
אולם, מעבר לכך שישראל שוב מתגאה בהתגברות על מכשולים שהיא עצמה הציבה ובעת שבחרה מלכתחילה בנקודת ייחוס נמוכה ביותר, הרי שיש לתת את הדעת על הקשר בין מדיניות הסגר להיקף הסיוע ההומניטארי הנדרש. בעוד שבשנת 2007 היה הסיוע 3% בלבד מכלל היבוא לרצועת עזה, הרי שבשנת 2009 עמד היקף הסיוע על 26%.
ספק אם כל זמן שהכלכלה משותקת, כאשר 95% מהמפעלים נסגרו, ישראל ממשיכה למנוע העברת חומרי גלם לתעשייה, ואחוז האבטלה עלה ב-30% מתחילת הסגר ועומד כעת על 41.5%, ישנה אפשרות לירידה בנתמכות.
האם זהו העתיד המתוכנן לרצועת עזה – תושבים בסטטוס של נתמכים תוך המשך תהליך שלילת התפתחות (de-development)?
